כוחה של אמא

הריאיון המשותף עם ציפי יודקין וצורית פניגשטיין, שתי אימהות ששכלו את בניהן בשנה האחרונה בקרבות בעזה, מתקיים לקראת ראש השנה והימים הנוראים. הקושי לקראת הימים הללו כבר ניכר בפניהן. "איך אני אלך לבית הכנסת בחגים?" תוהה ציפי. "איך אוכל להגיד 'מי יחיה ומי ימות', אחרי שבשנה שעברה אמרתי את המילים האלה? אנחנו בעצם לא יודעים כלום".

את מתכוונת ללכת לבית הכנסת?

"תפילות ראש השנה ויום כיפור מאוד חשובות לי, אבל אני חוששת שיהיה לי קשה מדי. אז אני מרגיעה את עצמי שמקסימום אשב בחוץ ואבכה עם עצמי".

צורית: "אני רוצה שהתפילה שלי תהיה אותנטית, ואני יודעת שיהיה לי קשה, אבל אני מהרגע הראשון מאוד מחויבת. כבר בשבעה הלכתי עם הילדים שלי לתפילה. הרגשתי מחויבות להשתתף איתם ולשמוע אותם אומרים קדיש, עם כל זה שהיה לי קשה נורא. ואני משתדלת ללכת לבית הכנסת כמה שאני יכולה. התפילות הן באמת חתיכת אתגר. פתאום למילים יש הרבה יותר תוקף. את לא יכולה לדקלם. ומצד שני, הלב סדוק".

עכשיו השיח עם הקדוש ברוך הוא חזק יותר או דווקא מרוחק יותר?

צורית: "אני כן מרגישה אותו. אני כן מאמינה שהוא מלווה אותי. ועדיין אני כל כך כאובה, שהתפילה שלי לא יכולה להיות אותה תפילה".

"האם אזכה שוב לשמוח?"

בכניסה לבית משפחת יודקין בכפר חב"ד חונה הרכב המשפחתי, ועליו מתנוססת בענק תמונתו היפה של הבן ישראל שנפל בעזה. עיניים מאירות ויפות, לבוש במדי צבא ההגנה לישראל. בתוך הבית פנימה עומדות כעת שתי אימהות שכולות מהמלחמה בעזה ומשוחחות. האחת ציפי יודקין, בת 55, אישה חסידית מכפר חב"ד, שאיבדה את בנה סרן ישראל יודקין, לוחם בחטיבת כפיר, בקרב בצפון רצועת עזה. בן 22 בנופלו. השנייה צורית פניגשטיין, בת 50, תושבת טלמון שבבנימין, שאיבדה את בנה רס"ר במילואים מעוז פניגשטיין, נשוי ואב לתינוקת מסוסיא, לוחם בגדוד 7008, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה. בן 25 בנופלו. והן, שרק לפני רגע לא הכירו זו את זו, משתפות זו את זו בפתיחות נדירה על הבן שהיה ועל החיים שאחרי. לשכול, כך נראה, יש שפה משלו.

"מעוז הוא בני, בכורי, אהובי", פותחת צורית, אמא לשבעה ילדים, "וכשהוא נלקח ממני זה היה כל כך מבעית, שבשבעה שאלתי כמעט כל מי שבא לנחם האם אזכה שוב לשמוח. אבל כבר בלוויה כינסנו את בני המשפחה ואמרנו: אנחנו נמשיך להיות משפחה שמחה והרפתקנית. לצערי, השכול נעשה קשה מיום ליום".

מי היה מעוז?

"אני מספרת על הגיבור המת, אבל בשבילי הוא חי", היא אומרת בכאב. "מעוז נולד כוכב כי הוא הפך אותנו להורים, את ההורים שלנו לסבא וסבתא, ואת הסבים והסבתות שלנו לסבא רבא וסבתא רבתא. הוא היה תמיד במרכז העניינים. הוא השאיר אחריו אישה, אודיה, ואת טנא, תינוקת בת שנה".

חשוב לצורית לא לצייר את בנה בתמונה מושלמת, אלא כדמות מלאה ומורכבת. "קשה לתמצת אדם שהוא אישיות לא סטנדרטית. מעוז היה אגדה בבית שלנו הרבה לפני שנהרג. הוא היה איש שמח ומשרה רוגע וכיפי וחכם, שכולם התייעצו איתו. הרבה מאוד אנשים מנסים להגיע למידה של חסיד שמידות הנפש שלו מאוזנות, ולמעוז זה בא טבעי. הוא היה מלא כוחות חיים, ומצד שני לא התרגש מדברים שוליים, צחק הרבה, בקלילות. כשביקשו מאיתנו לבחור משפט שיתמצת אותו לסטיקר, אני פשוט נחרדתי. מה פתאום, אני לא אסכם אותו במשפט. אבל כשלחצו אותי לקצה אמרתי: 'עם חיוך', בגלל שכל דבר הוא היה עושה עם חיוך. כשהיו שואלים אותו: אבל מעוז, איך עשית את זה? הוא היה עונה: עם חיוך. אין תקרת זכוכית. אתה יכול הכול עם חיוך", היא אומרת.

"כל כך דאגתי כשהוא היה בעזה, ומעוז כל הזמן שידר לי: אמא, כיף לי. הוא צחק – 'את יודעת איזה קפה טוב יש לאונר"א', 'את יודעת איך אנחנו נהנים להכין פיתות וחומוס'. ובאמת האמנתי לו. כי הוא עשה טוב והוא יכול היה להכול עם החיוך שלו", היא לוחשת. "הוא היה אוטודידקט. כשכולם למדו גמרא הוא פתח ולמד מגדירי ציפורים ופרחים. מאוד אהב את הטבע. אהב את ארץ ישראל. טייל המון. איש של חיים".

בחדר יושבת ציפי יודקין ומאזינה בקשב. יודקין היא אמא לשמונה ילדים וישראל הוא בנה השישי. "ישראל למד בישיבות של חב"ד, בהתחלה פה בכפר ואחר כך ברחובות, וכשסיים את הישיבה הגדולה, במקום לנסוע לשנה לחצר של הרבי בניו יורק, שנה שנקראת 'קבוצה', הוא החליט להתגייס לצבא".

אתם בית חסידי והוא מודיע שהוא הולך להתגייס לצבא. איך הגבתם?

"ישראל לא היה הראשון במשפחת יודקין שהתגייס. יש לנו בן שכשסיים את הלימודים הודיע לנו שהוא רוצה להתגייס. בן אחר התגייס עכשיו בזמן המלחמה, עשה טירונות מקוצרת ושימש נהג D-9 בעזה. בן נוסף שלנו למד מחשבים ושירת ב־8200. כל ילד שלנו סולל לעצמו את הדרך", היא מסבירה. "אני תמיד אומרת שאנחנו דוגמה לילדים עד גיל 18, ואחר כך זה כבר החלטות ובחירות שלהם. אנחנו בבית מדברים על הכול, אף אחד לא חושש להביע את דעתו".

אבל כשהוא בא ואומר "צבא" הוא מנפץ טאבו.

"הוא בחר בדרך הזאת, ואם זה מה שהוא בחר - אנחנו איתו".

והלכתם לכל הטקסים והאירועים בצבא?

"ברור. הוא התגייס לגדוד החרדי נצח יהודה, ואחר כך עשה קורס קצינים בבה"ד 1. בטח שהלכנו לכל אירוע".

ומה את הרגשת כשהחליט להתגייס?

"ישראל היה עם נשמה ענקית. הוא ידע לומר הכול בנועם, אבל האמירה שלו הייתה נשמעת. כשהוא התלבט בין הצבא ובין נסיעה לשנה לרבי בניו יורק, היה לי קשה לומר לו ללכת לצבא. אמרתי בלב שאני לא מגדלת ילדים כדי ללכת לצבא, זו לא בדיוק הדרך שלנו. מצד שני, ראיתי שזה יכול לעשות לו טוב והבנתי שזו בסוף הבחירה שלו, אז בירכתי אותו".

ומה הצבא עשה לו?

"הצבא ביגר אותו, אין מה לומר. אבל שלא נתבלבל, ואני אומרת את זה בפירוש, הצבא מצד אחד נותן ומבגר, אבל אותנו מהחברה החרדית הוא גם מוריד מבחינה רוחנית. חד־משמעית". ציפי מציינת כי לישראל השירות הצבאי היה מאוד משמעותי. "הוא פרח בצבא ובחר להמשיך לקבע. בשבעה שמענו מהרבה חיילים שלו שהוא היה כמו אבא בשבילם. בפלוגה היו הרבה חיילים בודדים, והוא היה דואג להם ונותן להם כסף כשצריך", היא מספרת.

"ישראל היה ילד מאוד יפה. גם בתור ילד תמיד אמרו לי: וואי, איזה יפהפה הבן שלך. ותמיד אמרתי: הוא יפה חיצונית והוא פי שניים יפה פנימית. היה בו משהו מאיר. הוא היה מגיע הביתה פעם בשבועיים ומיד שואל אותי: אמא, מה צריך לעשות? לכי לנוח, אני פה. הוא היה עורך שולחן עם מפה ומפיות תואמות, לוקח סמרטוט ומנגב את הרצפה בסלון. היום אני מסתובבת בין החדרים בבית ואומרת: ישראל, אתה חסר לי", היא אומרת וקולה רועד.

"אני תמיד ידעתי שהוא משהו מיוחד. הוא לא היה נותן לי להרים ארגז, עוזר לכל מי שצריך. בשבעה המג"ד שלו אמר לנו שתמיד כשישראל רצה משהו - הוא היה שם נקודה ואז זה היה קורה. ואם זה לא מצליח בדרך הרגילה אז הוא היה מנסה מימין ובודק משמאל, אבל תמיד הגיע לנקודה בשלמות ובלי תרועת חצוצרות".

"הוא לא היה אמור להיות שם"

שתיהן מתארות את הפחד שלהן מהגרוע מכול. "התקופה שהוא היה בעזה הייתה מתוחה בשבילי", אומרת צורית. "לא נתתי מקום לגרוע מכול, אבל כל הזמן פחדתי שהוא יאבד חברים, פחדתי שהוא ייפצע, פחדתי כשהוא ואחיו היו שניהם בפנים. אני אופטימית מטבעי, אבל בתקופה של המלחמה דאגתי. ומעוז ראה את הלחץ שלי ואמר לי: אמא תקשיבי, באמת תירגעי. אנחנו בסדר".

ציפי: "כשפרצה המלחמה באו לקחת אותו מהבית, ואני בכיתי בלי הפסקה. תמיד הייתי טיפוס פחדן, אבל מאותו יום הפכתי להיסטרית. הייתי יושבת בלילות וחושבת ולא נרדמת. התחיל לי פחד שלא היה לי לפני כן בחיים. חששתי שהוא ייפצע. אין לי הסבר לזה, אבל לא חשבתי לרגע על מוות", היא משתפת. "כל הזמן פחדתי מפציעה וישראל כל הזמן ניסה להרגיע". ציפי התעקשה לישון עם חלון פתוח מתוך החרדה לגורל הבנים. "בכל פעם שהייתי שומעת שקורה משהו הייתי כותבת לו: מה נשמע? הוא ראה שאני בחרדה, ובכל פעם שיכול היה מעדכן שהכול בסדר".

ביום שישראל נהרג הוא עוד הספיק לעדכן את משפחתו שהוא בסדר. "ביום רביעי בבוקר אני יושבת בסלון ומתפללת. ואז אני מרימה את הפלאפון ורואה בקבוצה המשפחתית הודעה מישראל. הוא עדכן שהיה להם מקרה קשה הלילה, נהרג חייל ויש פצוע אנוש. כתבתי לו: ה' ישמור אותך, תשמרו על עצמכם. ואני יכולה לומר שדווקא באותו יום אומנם ידעתי שבחדשות עוד מעט ידווחו על מה שקרה, אבל הייתי רגועה לגבי ישראל".

את היום העבירה בנחת, בלי להעלות על דעתה שהנורא מכול קרה. "נכנסתי הביתה בערך בשתיים בצהריים. היה שקט ברחוב. אני פותחת את הדלת ורואה לתדהמתי שני קצינים וקצינה עומדים בסלון שלי. צרחתי כמו שבחיים לא צרחתי: ישראל! ונפלתי על הספה. אחרי שתי דקות אני אומרת לחיילת: רגע, אתם טועים. הבן שלי הוא לא החייל שנהרג הלילה. בתשע ישראל כתב לנו שהוא בחיים. אני מתחננת שהם יבדקו, כי בטוח יש כאן טעות. ישראל בחיים. אבל אז הם נעמדו והודיעו בצורה רשמית שישראל נהרג".

תוך כדי דיבור מתברר לציפי וצורית כי נפילת ילדיהן הייתה בעקבות רוח הלחימה המיוחדת שפיעמה בהם: "מעוז נהרג בפעולה לשחרור גופות חטופים. הכוח של מעוז הגיע למתחם בג'באליה. הם קיבלו מידע מודיעיני על גופות של חמישה חטופים שנמצאים במנהרה. אחרי שמעוז סיים את המשמרת שלו, במקום להתרווח אחורנית, לשתות קפה ולנשום קצת, הוא שם לב שלעמדת צלפים בגג הגיע צוות אחר והוא מתעסק עם הרחפן. באותו גג היה חור בגדר, לפי נוהל 'אלמנת קש', ששם הייתה עמדת צליפה. בגלל שמעוז היה נווט והבין את הסביבה הוא הרגיש צורך לעזור. הוא לא היה אמור להיות שם", היא מציינת.

"הוא נשכב ליד איתמר הצלף ואמר לו: איתמר, זוז רגע. מעוז נשכב במקום איתמר וניסה להסתכל דרך הכוונת. תוך כדי, איתמר אמר: אני רואה שיש לך טבעת. אתה נשוי? ומעוז עונה לו: אני נשוי ויש לי בת. וזהו. אלה היו מילותיו האחרונות. צלף ירה בו והוא נהרג. אנחנו מתנחמים בזה שהוא חשב על אשתו והבת שלו ברגעיו האחרונים. ושוב, מעוז בכלל לא היה צריך להיות על הגג. הוא הגדיל ראש".

לא עולה בך השאלה: אבל למה היית צריך לעלות למעלה?

"זה הילד שהוא היה. זה הקסם שלו. מעוז שלי היה ילד כזה שתמיד הגדיל ראש, תמיד עשה אקסטרה".

ציפי מתפעלת מהתנהלותו של מעוז, ומספרת את הסיפור של בנה שאפוף גם הוא בגבורה: "היה מבנה שהיו בו כל הזמן צלפים. הצבא חשד שיש בו פיר. כוח נכנס לשם באמצע הלילה, ופתאום הם קיבלו בקשר התרעה שמתקרבות שתי דמויות חשודות. תוך כדי נסיגה לאחור החלו יריות עליהם וגם מטען שהונח שם התפוצץ. חייל אחד נהרג והשני נפצע אנוש. בחמש בבוקר, אחרי שפינו מהשטח את ההרוג והפצוע, אמרו שנשאר שם נשק וחייבים לאתר את הפיר. אחד מסגני המפקדים היה צריך להיכנס לשם, אבל הוא ביקש מישראל שיחליף אותו וישראל מיד הסכים. הם נכנסו לשם, מצאו את הפיר וחיכו שהכוחות המיוחדים יגיעו", היא משחזרת.

"בתשע בבוקר הוא כתב לנו משם הודעה שלא נדאג. לקראת עשר וחצי בבוקר הודיעו להם שהכוחות יגיעו רק בלילה והם החליטו להתקפל. אבל בשנייה שישראל התרומם כדי לבדוק אם השטח נקי, צלף ירה בו והוא נפל. הוא עוד הספיק לומר בקשר: יודקין נפגע, והתמוטט. החבר השני נהרג במקום", היא משתתקת. "החבר שישראל החליף במשימה הגיע אלינו הביתה ואמר שהוא לא יכול לישון בלילה. יש לו רגשות אשמה עצומים, כי ישראל החליף אותו בהתנדבות. אמרתי לו: אם אתה היית בפעולה הזאת – לא היה צלף. אנחנו מאמינים שכל אחד והגורל שלו".

לימים הצלף החמאסניק שרצח את ישראל חוסל?

"כן. הילדים שלי הוציאו סרטון שעף ברשת על החיסול שלו. הם הזהירו את הערבים שכל כלב בא יומו. אנשים מאוד הזדהו עם המסר שאסור להרפות וחייבים להכות בהם".

צורית: "אני מאוד אופטימית ושמחה מטבעי. לא דמיינתי לרגע שזה יקרה לי. היה לי ברור שהוא חוזר. הוא הילד הזה שתמיד תמיד מסתדר. נופל וקם. לא הסתדר בלימודים, אבל תמיד מצליח. במאני טיים הוא היה נותן את המאה אחוז שלו".

"הלוואי שהייתה צוואה"

החדר של ישראל נשאר כמו שהוא, מציינת האם. "לא נגענו בכלום. אחרי חודשיים ישבתי פה לילה אחד ובכיתי ואמרתי: ישראל, אני לא מאמינה שאני לא מדברת איתך ולא מחבקת אותך. ארבעה חודשים זה המון זמן לא לשמוע ילד. לקחתי את הפלאפון שלו ובדקתי אולי הוא כתב לנו משהו, אולי השאיר איזה אות חיים. ישבתי שעות וחיפשתי בכל התיקיות. הכול על הצבא, משימות, ולנו הוא לא השאיר כלום, שום מכתב, שום צוואה. וזה כל כך קשה. אני אומרת לחיילים שבאים אלינו: תכתבו. אתם לא יודעים מה זה יעשה, שלא נדע, אחר כך להורים שלכם. אם הוא היה מבקש שאנחנו נקום ונמשיך הלאה - אולי זה היה נותן לי כוח".

צורית: "אבל זו לא צוואה מובנת מאליה?"

"לא יודעת", משיבה ציפי. "הילדים אומרים לי: את לא יודעת מה ישראל רצה? הוא לא היה רוצה שתמשיכי בחיים? אבל הוא לא כתב לי כלום. לו רק היה כותב לי, אפילו כמה מילים, הייתי רוצה לעשות את רצונו".

צורית: "כשמדברים איתי על ההנצחה של מעוז, אני אומרת: רגע, שנייה, עוד לא קלטתי בכלל שהוא לא חוזר. אבל אשתו בת למשפחה מגורשת מגוש קטיף, וכשהוא הגיע לחוף הים בזמן המלחמה, הוא כל כך שמח. הוא אפילו הצליח לשלוח לנו תמונה משם. לכן אני חושבת שזה משהו שהיה משמח אותי אם היה איזה יישוב יהודי לזכרו על אדמת עזה. אחרי שמעוז נהרג הוקם גרעין להיאחזות בעזה, 'גרעין מעוז', והצטרפנו לרעיון.

"אני מאמינה שאין שום דרך אחרת לשלוט בעזה מלבד התיישבות יהודית שם. כמו כן, את המחיר שאנחנו גובים מחמאס על הרצחנות שלו אי אפשר לגבות בחיי אדם, כי הם פשוט בזים לזה. מה שמדבר אליהם זאת האדמה", היא פוסקת. "אני מקשיבה להם והם אומרים בצורה מפורשת: מהנהר עד הים. החיזבאללה קוראים למלחמה: בדרך לירושלים. חמאס קוראים לה מבול אל־אקצא. כי זה ברור להם לאן הם הולכים. הם קראו 'מתנחלים' גם לאנשים בעוטף, כי זה בכלל לא רלוונטי איפה אתה גר, והסכסוך הוא לא סכסוך טריטוריאלי. לכן הדרך הכי יעילה לגבות מחיר היא דרך השטח. זה מענה גם לצד הביטחוני, אין דרך מלבד נוכחות בשטח וריבונות".

בין הר הרצל להר המנוחות

הן מתארות את הקושי בשכול. "קשה מאוד להבין מה עובר עלינו בשכול", מסבירה צורית. "בעצם אתם רואים מישהי חיה. אני מתפקדת, אני מדברת. אני יכולה אפילו באמת לחיות במידה רבה. אבל פתאום יש מוות מאוד נוכח בחיים שלי, והוא כל הזמן שם. השלם התנפץ. הילד שלי הוא עצמי ובשרי. ולכן הרצון הבסיסי שיש לכל אדם שקם בבוקר - לי אין אותו. אני מודה על המון דברים, אני מודה על הילדים המהממים, על המשפחה הטובה, על האיש שלי. באמת יש לי הרבה על מה להודות ואני יודעת להגיד תודה, אבל אני שואלת איך אני אשרוד לשארית חיי עם הכאב הזה".

אז מה עוזר לכן בכל זאת?

צורית: "הרגע הזה. אני אומרת: עכשיו אני חיה את הרגע, והקדוש ברוך הוא שולח לי כל הזמן המון דברים להתעודד".

ציפי: "כולם חושבים שאני רגילה, ו'ציפי את חזקה'. איזה חזקה? תמיד הייתי חרוצה, מספיקה הכול, ועכשיו זה אחרת. פתאום אני בוכה, ופתאום נזכרת. אני חיה את ישראל. התמונה שלו פה, ואני כל פעם אומרת: זה כאילו הוא יושב אצלי על הכתפיים. אני כל היום מדברת איתו".

ולעובדה ששניהם נהרגו על קידוש השם יש משמעות בשבילכן?

"מאוד", אומרת ציפי. היא מהנהנת בראשה ומשתפת כיצד משפחתה נאבקה על הזכות להוסיף את הכיתוב "הי"ד" ליד שם החלל במצבה הצבאית. בתחילה נענתה בסירוב מוחלט. בשל כך, במלאות 30 לנפילתו נערך טקס אזכרה כשהמצבה ריקה וללא כיתוב. בעקבות מאבק ציבורי ותקשורתי עיקש של המשפחה, קיבל לבסוף שר הביטחון את דרישתה ואישר לראשונה בתולדות המדינה את הוספת הכיתוב "הי"ד" – ראשי התיבות "ה' ייקום דמו" - למצבתם של חללי צה"ל. "לפני הלוויה שוחחתי עם טוביה בעלי שהיה בארצות הברית, ואמרתי לו: הצבא נמצא פה, והם מציעים לקבור אותו בהר הרצל והם הבהירו שבקבורה יהודית. אמרתי: אם הם יטפלו בו לפי ההלכה – אין שום בעיה. וכשהגענו לכיתוב על המצבה זה פתאום נתקע עם הי"ד, שלנו היה קריטי".

למה זה היה לך חשוב?

"כי הוא נפל על קידוש השם. הוא לא נהרג במשחק כדורגל או בתאונת דרכים, הוא נהרג בשדה הקרב מצלף ערבי כשהוא נלחם להגן על הארץ. את מעלה בדעתך ש־76 שנה במדינת ישראל, כל כך הרבה מלחמות, ולאף חלל לא כתוב הי"ד? איפה היו כולם? כשאנחנו התחלנו במאבק כתבו לי אנשים שגם הם ניסו לשנות ונתקלו בחומה בצורה. כתבו לנו: תעשו את זה לבד, בלי רשות. אמרתי לילדים: בשום אופן לא. אני ממשפחה חרדית ואני מכילה את הכול בצבא, וזה לא תמיד קל, נתתי את היקר לי מכול - אז אתם תגידו לי כן או לא הי"ד?" היא מזדעקת. "אני לא מבינה איפה הייתה הציונות הדתית כל השנים? איך נתנו לזה לקרות".

צורית: "כשלקחו לי את הילד לא היה לי כוח לדבר".

ציפי: "אם הייתי יודעת שאני צריכה לעבור את כל זה - הייתי קוברת אותו מלכתחילה בהר המנוחות. סמלי המדינה ממש לא עושים לי את זה. ישראל הוא שקדוש בעיניי".

צורית: "בהר הרצל הוא נמצא עם הרבה קדושים".

ציפי: "לי זה פחות מדבר. הנשמה שלו הקדושה למעלה. והזמן עבר ואני אומרת להם: תקשיבו לי, אני רוצה ה' ייקום דמו. אמרו לי: לא יהיה. אמרתי: מה?! במדינת היהודים?! אני לא מוכנה לוותר".

התעקשתם על זה.

"הייתי בטוחה שבשלושים כבר יהיה את הכיתוב מוכן. איך אני אומרת? אחרי מה ששילמנו - משרד הביטחון צריך לתת לנו מה שאנחנו מבקשים על מגש של כסף. אחרי מאבק בסוף העניין אושר. אבל אני מאמינה שזה בכלל לא אני, זה ישראל. כולם אומרים: 76 שנה אף אחד לא הצליח לעשות את זה, והנה ישראל הצליח לחולל מהפכה גם אחרי מותו".

צורית, אתם שוקלים אולי לשנות את הנוסח?

"בוודאי שנשנה. אני חייבת לומר שלי כן עושה טוב הידיעה שהוא קבור בהר הרצל, ולי כן עושה טוב הכיתוב ה' ייקום דמו, ובשבילי הסמל והמדים מאוד חשובים. מעוז היה נורא מגויס לרעיון הגדול של הגנה על הארץ. הוא יצא לקרב בשביל רעיון מאוד גדול, וכל הדברים האלה מאוד חשובים לנו. הר הרצל הוא מקום ראוי לו".

אתן מצליחות לראות את היש?

צורית: "אני שמחה ביש. קודם כול, במשפחה שלי. המשפחה שלי היא העוגן שלי. אני מסתכלת עליהם והם מדהימים. יש להם כוחות חיים. לי לפעמים אין את הכוח, ואני רואה אותם קמים ומנגנים ושמחים וצוחקים ונהנים. יצאנו לטיולים והם כל כך מלאי חיים, ואני מתפעלת מזה. הם מדהימים כל אחד בדרכו. ויש את הנכדה ואת הכלה שלי, שהם אור גדול בחיי", היא אומרת ברעד. "בפן הלאומי אני יודעת שאנחנו בשלב של בירור. ברור לי שזה כרטיס לכיוון אחד, אין לנו ברירה אחרת. אנחנו בתוך מהלך היסטורי אלוקי".

ציפי: "אנחנו חיים בתוך פרק בתנ"ך. אני אומרת לישראל, עלית לכיסא הכבוד, עכשיו תזיז בדרכים שלך את הדברים, שנזכה כבר לגאולה. את הי"ד לחללי צה"ל הבאת אחרי 76 שנה שלא עשו את זה במדינת היהודים, אז להביא את המשיח קטן עליך. רק משיח, רק גאולה, ויותר אחדות".

אתן לכאורה שונות, חרדית ומתנחלת, ובסוף תראו כמה החיבור ביניכן הוא עוצמתי.

ציפי: "החיבור הוא פנימי. כולנו אחים".

צורית: "בתקשורת רואים שסע וקיטוב, ואני לא מוכנה לקנות את זה. אני חושבת שהעם שלנו מאוחד".

ציפי: "לגמרי. וגם אם יש חילוקי דעות צריך לכבד זה את זה. בשבעה הגיע אלינו רבש"ץ של אחד היישובים בעוטף וסיפר: 'כשהצבא הודיע לנו שמביאים את חיילי נצח שאלתי: הצבא התחרפן עכשיו? יביאו לי את אלה עם הפאות? את כל הימניים האלה? והם הגיעו ומצלצל אליי הקצין בטלפון: שלום, מתי אפשר להיפגש? זה היה ישראל. הכרתי לוחם מקצועי, שעשה הכול מעבר. יפה גם במידות שלו. הקצין היחיד שהיה לי איתו קשר. מאז החלטתי שאני לא שופט בני אדם'. זה מאוד ריגש אותי".

צורית: "במאהל הגבורה אני פוגשת המון אנשים שמגיעים מכל הארץ. אני נמצאת שם הרבה. מגיעים אנשים מכל מיני מקומות ומתחילים לדבר והמחיצות נופלות ברגע ומגלים את הלב. אז נכון שהמציאות מורכבת, אבל אני פוגשת אנשים, ואני לא מרגישה את הסכסוך הזה. אנחנו ממהרים לקטלג בני אדם. אבל בשיחה פשוטה, קטנה - כמעט עם כל אחד נמצא את המשותף".