במשך שנתיים שידרתי פינות בתוכנית 'מהצד השני' של גיא זוהר. זו תוכנית שמציגה הבטחות של שרי ממשלה ומעמתת אותן עם המציאות, משרטטת זיגזגים של נבחרי ציבור, וגם חובטת מדי פעם בתקשורת ומצביעה על זיופים. אני התארחתי שם בפינת האורח שנקראת 'קול אחר'. הפינה אורכת ארבע דקות בלבד, אבל מאחוריה שעות ארוכות של עבודה, חיפוש חומרים, ניסוח ודיוק. זו הייתה חוויה כיפית ומעניינת, להביא אל המסך את הצד השני, ואת הזווית שלא תמיד מסתכלים עליה באולפני הטלוויזיה. אולי עוד אשוב לשם.
ממש לפני שנה הכנתי פינה מיוחדת. לקראת כניסתה של השנה החדשה, ביקשתי להבליט את העובדה שבשנת תשפ"ג אולפני הטלוויזיה הציגו את כל מה שהתרחש בארץ כגורלי. סקרי המנדטים הוצגו כדרמטיים, למרות שבכלל לא היה באופק מועד לבחירות. מתווה הנשיא לפשרה בנושא הרפורמה הוצג כמהלך דרמטי, למרות שהמתווה לא חייב אף אחד. שינויים ברפורמה היו דרמטיים, ישיבות על שביתה היו דרמטיות, וגם אמירות של בית המשפט העליון היו... טוב ניחשתם, דרמטיות. הכול הוצג כאקסטרים, כהרה גורל. בכל הדוגמאות שהבאתי כאן ועוד רבות אחרות, השתמשו באולפנים בכל ההטיות של המילה דרמה. בסוף הפינה הצעתי לברך את השנה החדשה בשלווה ובריפוי, בתחילתה הצעתי לקרוא את ראשי התיבות של תשפ"ד - תהא שנה פחות דרמטית.
הפינה נכתבה וצולמה, אבל גם הצופים האדוקים של התוכנית אינם זוכרים אותה, וזה לא בגלל עומס על תאי הזיכרון. היא פשוט לא שודרה מעולם. התוכנית הייתה אמורה לעלות לאוויר בין ראש השנה ליום כיפור, אבל משחק כדורגל דחק אותה מלוח המשדרים. "אל תדאגי", כתב לי אז עורך התוכנית, "אנחנו נשדר את הפינה במוצאי שמחת תורה". ובכן, לא היה לה סיכוי. האולפנים הפתוחים שידרו תכנים אחרים והתוכנית שינתה את פניה לתקופה ארוכה, אבל תכל'ס גם התוכן כלל לא התאים. פחות דרמה ביקשתי? זו הייתה השנה הכי דרמטית בישראל מזה עשרות שנים.
בדמדומי השנה החולפת, כשהיא מפנה את גווה אלינו ויוצאת מהדלת, אנחנו מבינים שכל מה שהגדרנו לפניה כדרמטי, לא באמת היה כזה. הרבה מאוד דברים נראים פתאום קטנים ולא חשובים. כל הוויכוחים והמחלוקות יכולים להתקיים בווליום נמוך יותר. מה כל אלה לעומת הטבח והמלחמה והאתגרים הביטחוניים והחברתיים שאנחנו מתמודדים איתם.
אנחנו מתבוננים על השנה האחרונה באנחה, ומנסים להשקיף אל השנה הבאה בתקווה. נדמה שהפעם, יותר מבכל השנים, אנחנו אומרים בכוונה שלמה "תכלה שנה וקללותיה" ומשתהים קצת, כדי להבדיל הבדלה שלמה, ורק אז מוסיפים "תחל שנה וברכותיה". כמה היינו מעדיפים לעבור את השנה הזאת שוב מחדש אבל אחרת. לעמוד בשערי תשפ"ד, להתפלל על הדברים הנכונים, להתנהל אחרת, לאיין את יום הכיפורים הנורא ההוא בתל אביב, להזרים כוחות צבא רבים לעוטף, לא לשחרר לחופשת חג אף חייל, לשמוע בקולן של התצפיתניות ולחסל את מחבלי הנוח'בה לפני שהם מגיעים לגדר. אם היינו יכולים, אולי היינו מעלימים את השנה הזאת מסדר השנים, שהרי יש בה כל כך הרבה עצב וכאב וחורבן ואובדן.
אבל אי אפשר. השנה הזאת הייתה, ואנחנו נדרשים להסתכל על כל מה שהיא הביאה איתה. המחשבה על קללות השנה החולפת היא טריוויאלית, מיידית, אין עליה ויכוח. אנחנו יכולים לשלוף כמה מהן ברגע אחד ולחשוב על החיים שהיו כאן ואינם, על בני המשפחות שאיבדו, על גורלם של הפצועים והמפונים והחטופים, על מה קרה למילואימניקים ובני משפחותיהם. אנחנו יכולים למנות ברגע מה התפרק לנו השנה, מה כבר לא ישוב.
אבל אם נעמיק את המבט, נוכל לראות גם את הרווחים שבין הקשיים, את מה שצמח בין הסדקים. הכול עדיין מאוד רך ורגיש ורק נובט עכשיו, אולי עדיין לא ניכר לעין, אבל בתום שנה קשה כל כך אנחנו יכולים לראות שבין הקללות היו גם ברכות. חסדים קטנים. עמוד השדרה שלנו התחזק והוסיף עוד שכבה, כמו גזע של עץ, ואנחנו עומדים איתן. הרצון לצאת מעצמנו ולהימתח עוד, אם ברוח ואם במעשים, למען אחרים, הצמיח אותנו לגובה. לפעמים הייתה זו נתינה לילדינו הפרטיים, כי אבא במילואים, ולפעמים לשכנים או לקרובי המשפחה שבמצוקה, או לאנשים שאנחנו בכלל לא מכירים, אבל מישהו ארגן איזה פרויקט ונרתמנו. אם נתבונן על עצמנו נראה שלאט לאט נבנית בנו קומה חדשה. אנחנו מחוברים יותר להיותנו יהודים (העולם הצבוע לא משאיר לנו הרבה ברירה), אנחנו דבקים יותר בארץ ובמדינה שלנו, אנחנו מחוברים יותר זה לזה, הפכנו כולנו לרגישים יותר. נראה שגדלנו.
כל אלה לא מוחקים את הקושי, לפעמים אפילו לא מצליחים להזיז אותו הצידה. אנחנו עדיין מצפים לניסים ולישועות, לכוחות ולנחמות. היינו מעדיפים שההתפתחות הזאת, הגדילה הזאת, תהיה בטוב, בשמחה ובנחת ולא מתוך קושי וכאב. אבל אי אפשר לומר שהשנה הזאת הביאה איתה רק דברים שליליים. אז מה נותר לנו להתפלל על תשפ"ה? שיפה וטובה תהא השנה אשר מתחילה לה היום. שניכתב וניחתם כולנו לחיים טובים, לביטחון ולשלום.
התייצבות בלתי נתפסת
מילה על המילואימניקים שהוקפצו השבוע מעכשיו לעכשיו לצפון, ומי יודע היכן יהיו בראש השנה ובחגים כולם, וגם על המילואימניקים שנמצאים עכשיו במילואים שכן תוכננו מראש, הם וילדיהם ונשותיהם והוריהם, ובעצם גם על משפחות אנשי הקבע וכוחות הביטחון, שהחיים שלהן תמיד אינטנסיביים, אבל בשנה האחרונה הפכו לרצף אחד ארוך של שירות שלפעמים הבית בכלל לא יכול להיכנס בתוכו. לכולכם אני רוצה להגיד תודה.
ההתייצבות המיידית השבוע הייתה כל כך מרשימה, כל כך בלתי נתפסת. אנשים שרק חזרו ממילואים לפני כמה ימים וניסו להסתגל לחיים החדשים־ישנים שלהם, אנשים שיצאו לחו"ל כדי לנוח לרגע, אנשים שתכננו תוכניות לראש השנה, פתאום נקראו, קרעו את עצמם מתוך כל מה שהם עשו - והתייצבו. הפלא הוא ששיעור ההתייצבות גבוה מאוד, שאנשים ממשיכים לתת מעצמם גם אחרי שנה, בתום ימי מילואים תלת־ספרתיים, כשהם כבר מכירים את הקושי הכרוך בשירות, ועדיין הם ובני ביתם לא מהססים. זה מדהים בכל קנה מידה, וכלל לא מובן מאליו.
אני מתבוננת באנשים המתגייסים ומבקשת שעוד חלקים בעם הזה יישאו את האלונקה - חיילים קרביים כשירים בגיל השירות ששוחררו בלי סיבה, והציבור החרדי שחייב חייב להצטרף למערכה במספרים הרבה יותר גדולים. מסירות הגוף והנפש של המתגייסים ושל בני משפחותיהם היא פלא גדול, כזה שיכול בימי הדין להכריע את כולנו לכף זכות. הלוואי.
לתגובות: [email protected]