תמונת ניצחון

השנה הזאת שטפה אותנו במבול - לפעמים בלתי נסבל - של כותרות, סרטונים ותמונות, שאת חלקם אפילו לא רצינו לראות. אבל המראות הללו סיפרו לנו את הסיפור: החל מצילומי מתקפת הקפלניסטים בעיצומה של תפילת יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף, שהתחלפו במהירות בתמונות הרכבים מנוקבי הכדורים בכבישי העוטף והבתים השרופים בקיבוץ בארי בשמחת תורה, ובעקבותיהן זרמו התיעודים של עם ישראל מגיע בהמוניו אל מרכזי איסוף מזון, בגדים, צעצועים, מוצרי יסוד וסתם פינוקים, שסיפרו את פריחתו המחודשת של העם הזה וכוחותיו.

ערוצי המידע הרבים הציפו כל אחד מאיתנו בצילומים שעיצבו לו את התודעה, את ההבנה וגם את הזיכרון מהחוויות הבלתי אפשריות שעברנו כעם בשנה הזאת. ומתוך כל אלה, אין כמעט אזרח שלא יכול להצביע לפחות על תמונה אחת שהייתה בשבילו הרבה יותר מאלף מילים. יותר מאלף מילים על הגבורה, על הרעות והאחווה. יותר מאלף מילים על שבר וכאב וטלטלה תהומית. יותר מאלף מילים של תקווה, תפילה ואמונה.

בסיומה של שנה, פתחו כותבי 'בשבע' את הגלריה הפרטית שלהם, ושלפו מתוכה צילום אחד שסיפר להם סיפור. צילום שריגש אותם, שסימל בשבילם משהו, שדיבר אליהם במקום אלף מילים. מטבע הדברים, התמונות עוסקות במלחמה ובאדוות שנוצרו בעקבותיה, אבל כל אחת מהן מציגה מזווית קצת אחרת את החוויה הלאומית המשותפת ומעניקה לה טעם וצבע ייחודיים.

כולנו תפילה שבעוד שנה כעת חיה, נוכל לסכם את תשפ"ה בפרויקט תמונות של ניצחון מכריע מכל החזיתות, עם החטופים בריאים ושלמים עם משפחותיהם, עם תושבי הצפון והדרום בבתיהם החדשים, ועם שמחה של בניין הארץ ותקומתה.

תקווה לבנה

עמנואל שילה

'מצפה הגיבורים' שנחנך לאחרונה ביישוב מגוריי, קרני שומרון, הוא מצפור יפהפה המשקיף אל נופי נחל קנה, מעשה ידיהם של 'צוות נחשון' ובני הנוער המקומי, שיזמו והתרימו ובנו והקימו אותו להנצחת זכרם של בני היישוב שנפלו במלחמת חרבות ברזל.

תשעה מבני היישוב ותושביו הונצחו במקום: עדי רבקה מייזל שנרצחה במסיבת הטבע ביער רעים, ושמונה חיילי צה"ל שנפלו כולם במערכה בעזה - אדם ביסמוט, נדב נולר, ידידיה אליהו, עמיחי ישראל יהושע אוסטר, ישראל סוקול, גלעד אריה בוים, יאיר לוין ויאיר רויטמן. חלקם חיילים בסדיר, גיבורי ישראל מיחידות השדה הלוחמות. מרביתם חיילי מילואים שיכלו בקלות לא להיות שם, אבל עזבו בית ומשפחה והתייצבו להילחם באויב ומסרו את נפשם בגבורה למען המדינה, העם והארץ.

לצד תמונות הנופלים נכתב סיפור חייהם והערכים שהיו נר לרגליהם, כמעין צוואה ומקור השראה. אחד "היה אדם מוכשר מאוד מטבעו, וגם השקיע המון כדי להשתפר". שני "פעל למען עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל בכל רגע מחייו". שלישי "בעל לב זהב, דאג וגילה אכפתיות כלפי כל אחד".

'מצפה הגיבורים' הוא פרויקט הנצחה שמציב את הנופלים וזכרם כמקור השראה לתעצומות נפש, התעלות רוח ומסירות למען הכלל. לצד הצער והכאב על החיים היקרים והנפלאים שאיבדנו, האתר הטובל בחורש ירוק ובנוף מרהיב משדר את החיוניות, הערכיות והקוממיות שעליהן הם גדלו, שלמענן נלחמו ואותן ציוו לנו במותם. בדרכם הפשוטה והטבעית, בני הנוער של קרני שומרון שהקדישו את החופש הגדול שלהם להקמת האתר, הטביעו חותם מקומי מאפיין של אופי ההנצחה – זיכרון ולא דיכאון, לא "הניחו להולכים" אלא המשיכו את דרכם.

מתוך אדמת הארץ שבה נטמנו הנופלים עולה ובוקעת תקווה לחיים חדשים, טובים ומתוקנים יותר. תקווה לבנה שמסתמלת בפריחת החצבים הזקופים, שמקיפים בימים אלו את פינת החמד הזאת כמו נרות נשמה שהדליקה ארץ מולדת לזכרם של מיטב בניה.

זיו העולם

הרב ליאור אנגלמן

התמונה הזאת בשבילי היא סיפורם של ה"עין במר בוכה ולב שמח" של השנה האחרונה. תסתכלו היטב בתמונה. לא, זו לא אמא חיילת והתינוק שלה, הסיפור הרבה יותר טעון. התינוק שבתמונה הוא בנו של זיו חן הי"ד, לוחם במילואים שנפל בעזה בד׳ באדר. האישה בתמונה היא יובל, קצינת הנפגעים שמלווה את הלל, אשתו של זיו, מאז שנתעלה – כך זיו והלל מקפידים לראות את זה - לא נופלים על הארץ, מתעלים עליה.

הלל מספרת שיובל היא נשמה גדולה שזיו שלח לה באופן אישי. יובל היא רופאה שנמצאת בהתמחות בארצות הברית, ובשמחת תורה האחרון עזבה הכול וטסה לארץ כדי לקחת חלק באתגר המשותף. אם תסתכלו על מדיה, תראו מתחת לכנפי הצניחה וסיכת המלחמה סיכה נוספת, מוזהבת, של בית המקדש. זו סיכה שמשפחתו של זיו מפיצה מאז הסתלקותו, סיכת מכון המקדש שזיו עצמו היה מחובר אליה מאוד. יובל הולכת בגאון עם הסיכה הזאת ומספרת שהיא מקבלת תגובות הזדהות נלהבות גם ממי שנראה על פניו רחוק מתוכן הסיכה של זיו.

ביום שישי האחרון נכנס בנם של זיו והלל בבריתו של אברהם אבינו, כשאבא זיו מלווה אותו מלמעלה ואמא מלווה מלמטה. לתינוק המתוק קוראים אריאל אביה. אריאל – שם שבחרו הלל וזיו לתינוק עוד בהיותו ברחמה, ברוח כמיהתם לבניין השלם. אביה – אין צורך להסביר.

והנה הסיפור שלנו, של כל העם שלנו, בשנה המורכבת הזאת – בכי ושחוק משמשים בערבוביה, אבל ולידה, חורבן ותקומה. מי שרצה לראות אותנו גדועים ושבורים ופגע בזיו וחבריו, מקבל את הלל, את אריאל אביה, ועם שלם שקם מחדש על רגליו. עין שבכתה במרירות נוראה מגלה עם הבשורות האחרונות בצפון שהסייעתא דשמיא חוזרת הביתה. ואולי שקר המגזרים והמלחמות הפנימיות ייקרעו מאיתנו. עד לישועה השלמה, בקרוב.

חוט של חסד

דביר שרייבר

את התמונה הזאת צילם הבן שלי בשטח כינוס בדרום חודשיים אחרי פרוץ המלחמה.

בוקר אחד הופיע אצלם אוטובוס, מתוכו יצאו כמה מלאכיות מתנדבות והודיעו לחיילים העייפים שהאוטובוס הוסב למתפרה ניידת ובמשך השעות הקרובות הן ישמחו לתפור, לתקן, לאבזר ולשפצר בשבילם מדים, אפודים, ציוד אישי וכל דבר שעולה על דעתם, כדי שהציוד של החיילים שלנו יהיה מתואם, מתוחכם, מדוגם ומושלם לפני שהן עוברות לשטח הכינוס הבא.

זו רק דוגמה אחת מהשפע שעם ישראל הרעיף על החיילים בשנה האחרונה. גזרות הלחימה היו זרועות אזרחים שסבבו בין החיילים והתחננו בפניהם שייקחו עוד כריך, עוד בקבוק שתייה, עוד ממתק, בזמן שהחיילים מתחננים בפניהם שהם כבר מתפוצצים מכל טוב ואין להם מקום אפילו לקרמבו.

שבעה חודשים היה הבן השני שלי בגזרה הצפונית, וכל הזמן הזה קהילה מהקריות אימצה את הפלוגה שלו ובכל יום שישי שלחה להם כמויות של אוכל ביתי חם עם ברכות חמות לא פחות. רשת ארומה סיפקה לחיילים כל יום עשרות אלפי כריכים על חשבונה וקפה ומאפה חינם לכל חייל שרק התקרב לאחד מהסניפים שלה. יישובים בכל רחבי הארץ משכו חיילים להתרחץ אצלם ולעשות כביסה, והאביסו אותם בבשר הכי מובחר שנצלה על המנגלים הכי מתוקתקים. נראה לי שהמוני חיילים לא טעמו טעם חלבי במשך חודשים, בגלל שהם היו כל הזמן בשריים מהמנגלים המושקעים שהאזרחים הכינו בשבילם יומם וליל.

בלי הו־הא, בלי חולצות ממותגות ובלי להכריז "אנחנו הצלנו את המדינה". בשקט, במסירות, ביעילות, מיליוני אזרחים טובים פתחו את ביתם, את כיסם ואת ליבם ונתנו בלי חשבון ובלי גבול. עם ישראל בתפארתו, כפשוטו.

ריבונו של עולם, הבט משמיים וראה מי כעמך ישראל.

אבינו מלכנו, כותבנו בספר חיים טובים.

דיס־הרמוניה

יוני רוטנברג

דיס־הרמוניה שכזאת. נגב, תיק מאובק, לול תינוק וסלון מסודר בסוף יום. מכונת מוות שמסוגלת לשחרר כמעט אלף קליעים בדקה, תיק עמוס בגדים מיוזעים וחוויות מבעיתות, זירת המשחקים של פעוט חייכן בן שנה וחודשיים, ומרחב ביתי מבהיק מניקיון וריח משפחה.

אלה היו חיינו בחודשים הראשונים של המלחמה. הכול כאוטי, הכול סמלי, הכול במינון שאין הדעת יכולה לסבול. ומפני שאין היא יכולה לסבול, היא פשוט מכבה את עצמה. והגוף הולך מפה לשם, ומשם לפה. מקיבוץ מוכה טילי נ"ט בגבול הצפון להליכה יד ביד אל גן הילדים של הקטנה. מקשיחות בלתי מתפשרת לנוכח תנאי הקור והפחד, אל הרכות הפשרנית לנוכח אישה מצפה וילדים מתגעגעים.

כך שרדנו, אבל בהישרדות אין די כדי לחיות. אז נאלצנו ללמוד, המילואימניקים, בנות הזוג והמשפחות, את מלאכת המעברים. לנצל את הנסיעה הארוכה מהצפון הביתה כדי להשיל מעלינו את קשקשי הקרב, ואת הדרך חזרה כדי ללבוש מלחמה. לשלוט בהפעלה של הלב והראש. להתרכך ברגע. כדי שבין סדקי התקופה יסתננו גם שביבי חיים.

לא תמיד הצלחנו. לעיתים היינו אנשי מלחמות בבית, לעיתים היינו רכי לבב במערכה. אבל את זאת איש לא ייקח מאיתנו: עמדנו במשימה. שמרנו על הבית הלאומי ועל הבית הפרטי. שבנו בשלום, עד הפעם הבאה.

ועוד אמרתי לאשתי באחת הפעמים: אין שום דבר בעולם, לא קריירה, לא כסף ולא כבוד, שהיה גורם לי לעזוב כך את הבית והמשפחה לשלושה חודשים ויותר. רק הדבר הזה, המילואים, שאין בו לא כסף ולא כבוד, אלא קור ופחד וסכנה ותנאים ירודים, ודחף פנימי שלא ניתן להסבר.

*

לאחר כתיבת שורות אלה קיבל יוני רוטנברג צו מילואים נוסף, ונסע להתייצב לסבב הנוכחי בגבול הצפון. המציאות, כך נראה, כותבת את עצמה מחדש, אך תחושת השליחות המהדהדת בשורות הללו תמשיך ללוות אותנו עד לניצחון המוחלט.

צילום: עסק במדים

הכי אחי

רחלי מושקוביץ

איך בוחרים תמונה אחת, והשנה הזאת מוצפת תמונות שמספרות סיפור מאין־ספור זוויות, בכל הגוונים המפעימים והיפים של עם ישראל? גוונים של גבורה, וגוונים של עוז רוח, וגוונים של הומור בתוך הפחד, וגוונים של אמונה, וגוונים של נצח, גם כשהאדמה התבקעה לנו מתחת לרגליים.

ובכל זאת תמונה אחת.

עם תחילת המלחמה, עם ישראל התגייס בהיקף עצום למילואים. תחושת הסכנה הקיומית הייתה באוויר. אנשים עזבו בית, עבודה, שגרה, את כל המוכר והידוע, ורצו למילואים. עם ציוד, בלי ציוד, מה שיש, נשלים בהמשך, העיקר להתייצב.

התמונה הזאת תפסה אותי. בעל עסק עצמאי שיצא למלחמה והשאיר על דלת החנות שלו את ההודעה על סיבת ההיעדרות. יותר מהמילים שלו, לכדו את תשומת ליבי המילים שהלכו והצטברו על הדף. לקוחות שהגיעו ומצאו את החנות סגורה, עוברי אורח שעברו וראו את השלט - אנשים שלפו עיפרון, עט, טוש, מה שהיה להם בתיק, וכתבו בחזרה מילים של אהבה, מילים של תודה, מילים של הערכה.

יש שם מילים ששורבטו בזריזות, ושורות שנכתבו במאמץ רב, כתב של מבוגרים בצד אותיות צעירות.

יכול להיות שחלקם בכלל לא מכירים אותו אישית, אבל במלחמה זה אחרת, מרגישים שמכירים את כולם אישית. כל לוחם שיצא לקרב הוא אח קרוב שהתגייס בשבילנו. החיבוק המתוק הזה מהעורף הוא הביטוי הכי יפה של עם ישראל.

ובהצדעה כפולה לעצמאיים, קיוויתי שכשהוא יחזור בריא, שמח ומנצח - החנות תהיה עמוסת קונים עם טורי לקוחות שישתרכו עד המדרכה שממול.

צילום: מתן פלג

גיים־צ'יינג'ר

יאיר יעקבי

התמונה הזאת היא מהשבוע הראשון למלחמה, והיא קודם כול מצחיקה, שזו משימה לא פשוטה בהתחשב בתאריך שבו היא צולמה. למי שלא מבין את הסיטואציה, מדובר ביעקביני שלכם, יחד עם ילובסקי השכן, בעודנו מכינים מנעולי ממ"דים מאולתרים לחברים מהשכונה.

מה מצחיק בזה? הנואשות שבה אני מנסה להביא תועלת. הרי אני לא הנדימן. אני בקושי מן. שימו לב לפרצוף של השכן ילובסקי, זה אומר לכם הכול על כישורי הנגרות שלי. אפס אמון, ובצדק, אבל זה גם מה שעושה את התמונה הזאת חמודה כל כך. כי בשבועות שאחרי פרוץ המלחמה כולנו רק רצינו להביא תועלת, מגושמת ככל שתהיה. גם אם זה עשה אותנו מגוחכים קצת בעיני עצמנו ואולי גם בעיני אחרים. למי אכפת? העיקר לעשות משהו.

כמה ימים אחרי שהתמונה צולמה, החליטו ברבנות הצבאית שאני יכול להביא יותר תועלת באספקטים אחרים של המלחמה, ואת אנחת הרווחה של ילובסקי שמעו בכל השכונה. גם את הדברים שעשיתי במילואים אני לא יכול להגדיר כגיים־צ'יינג'ר כזה שאי אפשר היה להסתדר בלעדיו. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא העשייה עצמה. הזכות לקחת חלק. ולכל אחד מאיתנו יש את החלק שלו. הטריק הוא ללמוד לשמוח בו.

כיסופים

חגית רוזנבאום

היו אלה 19 שנים שחנקו את הגרון והתפרצו שם לכולם החוצה ברגע אחד. כן, גם לעשרות הצעירים שכמעט לא נולדו אז. הרגליים רצו מעצמן, הפנים נשואות קדימה, אל מעבר לחומת הבטון האפורה המתגבהת, אל מעבר לענני האבק שהותירו אחריהם הטנקים החוזרים מהלחימה. העיניים ראו רק דבר אחד: החול הזה, חול אפור ומאובק שהיה פעם והוא עדיין ארץ אהובה, נטושה ומושפלת, שבניה כוספים לחבק בידיים פשוטות. נכון, זה מסוכן. כן, זה שטח אש. בהחלט, אי אפשר פשוט לרוץ אל מעבר למחסום ארז ולהיכנס לשטחי מלחמה. אבל הרגליים והעיניים לא הצליחו לשמוע את טיעוניו הרציונליים של המוח. הלב שבער קרא להם: "אחריי!"

כמעט מיומה הראשון של המלחמה, וביתר שאת מאז החל התמרון הקרקעי ברצועת עזה, הגחלת הלוחשת ברבבות לבבות פצועים הלכה והשתלהבה. עם כל תמונה של לוחמים יהודים בחורבות נצרים, בחוף הים שאין כמוהו בעולם, ובהמשך בבית הכנסת של גדיד, בשטחי נווה דקלים ההרוסה ועוד, הפכה השלהבת וגדלה לכדי לפיד בוער. הגעגועים כמעט השתוו בעוצמתם לזעם על מתכנני ומבצעי תוכנית העקירה האיומה, שהמיטה עלינו אסון אחרי אסון, ששיאם בשנה הזאת.

בהתחלה אסור היה לדבר על חזרה, על התיישבות, על אחיזה בקרקע. אחר כך מי שהעז לדבר היה הזוי. עם התקדמות הלחימה והכיבוש התקיימו אירועים של תנועות שונות שקוראות לחזור לעזה ולהתיישב בה. לקראת סוף השנה כבר שמענו על אלופים במילואים וגורמים בכירים אחרים שאומנם עדיין לא מדברים על התיישבות, אבל השליטה הישראלית לפחות במחצית השטח היא כבר כמעט קונצנזוס.

בחודש אדר ראשון השנה התקיימה צעדת הראל, על שמו של הקדוש סרן הראל שרביט הי"ד - אוהב, חולם ולוחם הארץ הזאת, מי שצולם ראשון נוטע עץ באדמת עזה תוך הכרזה על שיבה הביתה, ועורר את זעמם של בכירים בצה"ל. הצעדה הזאת הייתה פעולה מעשית ראשונה שביטאה את הכיסופים לחזור אל הארץ הקדושה, כמילות הפיוט שהראל הי"ד כל כך אהב. קבוצה של כמאתיים צעירים ומבוגרים מכל הגוונים צעדה משדרות אל מחסום ארז, הפתיעה את החיילים במחסום המנומנם ופרצה קדימה, בכוונה להיכנס לתוככי צפון הרצועה, היכן שהיום חורבות היישוב ניסנית. בודדים הצליחו להיכנס, רבים אחרים ביקשו לתקוע יתד: דקות בודדות נדרשו לחבורת הצעירים הנמרצת כדי לשלוף לוחות OSB וכלי עבודה ולהעמיד צמוד לגדר המערכת שני מבנים שאותם כינו "ניסנית המתחדשת". העובדה הדי צפויה ששופל יוריד את המבנים בתוך שניות לא הפריעה לתחושת השמחה ורוממות הרוח. היה זה צעד ראשון, שהמשכו בנקודה 'אלי עזה', הממוקמת צמוד למחסום ארז ופעילה כבר כמה חודשים, במגמה להיכנס לתוככי שטח רצועת עזה ברגע שיתאפשר.

"כיסופים" קראנו לתמונה הזאת, שמספרת על הרגע הראשון של חיבור בין יהודים לאדמת עזה אחרי פרידה כפויה. מבטיחים לעדכן בעזרת ה' בתמונות ההמשך.

צילום: שושי סירקיס

חיילים ושליו ודגים

אביגיל מייזליק

שושי סירקיס, צלמת אוכל חרדית שגם עובדת עם עיתון 'בשבע', מספרת:

"ביום ראשון, 8 באוקטובר, הרגשנו שגם אנחנו רוצים לתרום. פתחנו אצלנו נקודת איסוף לציוד שחסר לחיילים. יצרנו קשר עם פלוגה בצפון, ביררנו מה חסר להם והתחלנו להתרים או לקנות את כל הציוד שחסר. נסענו לצפון והבאנו להם את מה שחסר, ובכל פעם התקשרנו לשמוע מה הם צריכים וארגנו עוד ציוד.

"בערב שבת אמרו לנו שחסר להם אוכל לשבת. מכיוון שאני מכירה את המנהלת של בית הספר החרדי לבישול 'הקמפוס הקולינרי', פניתי אליה לעזרה והיא הסכימה בשמחה. הם התחילו להכין אוכל, 5,000 מנות, ומהר מאוד זה הפך להיות משהו קבוע. בינתיים כבר היה צריך פחות ציוד, אז נכנסתי יותר לנושא של ארגון הכנת האוכל. יצרנו בשביל לצבא טופס קבוע להזמנה של מנות, ופרסמנו שאנחנו צריכים מתנדבים כדי להכין את האוכל, לארוז ולשנע אותו. נהיה ביקוש עצום לאוכל שהכנו, והגיעו עשרות מתנדבים ומתנדבות שעמדו ובישלו אלפי מנות, שנשלחו לחיילים מהצפון ועד אילת, כולל חלות, עוגות ופינוקים. עד פסח הוצאנו בכל שבוע אלפי מנות עם נהגים מתנדבים שנסעו במשאיות והעבירו את האוכל לכל הארץ. צירפנו גם מכתבי חיזוק ועידוד של ילדים. היה מדהים לראות כל כך הרבה אנשים מתגייסים שבוע אחרי שבוע.

"זו הייתה עבודה מורכבת מאוד, אבל לכולם היה חשוב לדאוג לחיילים. קיבלנו פידבקים מרגשים מהפלוגות, החיילים כל כך נהנו מהאוכל, מההשקעה ומהלב, היו כאלה שהרגישו בודדים, אחרים לא ידעו בכלל מה זו שבת ופתאום מצאו את עצמם בסעודות שבת מרוממות. זה היה פרויקט שחיבר בין כל המגזרים. הדהים אותי לראות איך מיוזמה קטנה שלנו נוצר מפעל עצום שכולו חסד".