על התמודדותם של הורים לילדים מגוייסים בעת מלחמה מרחיבה ד"ר חנה קטן שרבים מבניה וחתניה גוייסו למערכה במספר סבבים חוזרים ונשנים, בשיחה מיוחדת בערוץ 7 עם המאמנת הטיפולית טל שמידט,.

ההתמודדות המורכבת יותר היא של האם, אומרת קטן. האבות נמצאים במקום מעט אחר בהיבט זה כמי שהיו בעצמם במילואים. המספר הגדול של ילדים וחתנים שגוייסו למילואים מוביל להיבט משמעותי בהרבה של דאגה ורצון לגונן על מי שלמעשה במלחמה מגוננים על המשפחה שמאחור.

"אנחנו רוצות להיות בשביל הילדים שלנו בכל גיל. הם שם כל הזמן, ואנחנו לכאורה חסרות אונים והראש עובד שעות נוספות. אנחנו יודעים בראש שאין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמים, אבל המרחק בין הראש והלב גדול גם אם אנחנו אנשים מאמינים. זה לא אירוע מרגיע, לא אירוע שמאפשר שינה רצופה. זה אירוע מתמשך ללא גבול ברור וידוע".

ובדיוק במציאות הלחוצה הזו התפילה הדרושה כל כך דווקא כעת, קשה יותר ובאיכות פחותה יותר, משתפת קטן בחווייתה האישית. "הלב מכווץ וזה עוד יותר מתסכל, כי זה הצינור והוא חסום, ונוצר גם מצפון על כך. זו התמודדות נוספת".

ראש השנה המתקרב, אומרת ד"ר קטן, הוא הזדמנות של שלושה ימים להעמקה בתפילה ומחשבה על האופן בו יש להתפלל על רקע הימים הללו ממש בשנה שעברה, על מנת שתכללה שנה וקללותיה. במציאות הזו הגילוי שהתפילות אינן די איכותיות, הלחץ גובר.

וכשהקשר עם הילדים שבקרבות לא קיים וגם קשר התפילה עם רבש"ע לא שלם התחושה היא ש"אני מאוד לבד. אני זקוקה להבנה לתחושות שלי שאני אישה מאמינה גם אם אני דואגת, שיש עוד עשרות אלפי נשים מאמינות שגם הן דואגות". קטן מדגישה כי היא מלאת אמונה שבכל דבר קטן רבש"ע נמצא ולזאת הייתה רוצה להוסיף גם את הסרת הדאגה, אבל את זה היא לא מצליחה לעשות.

קושי לא מבוטל הוא להפנים את העובדה שהילדים שחונכו למסירות לצד ערכים נוספים כמו תורה ומשפחה, מניחים הצידה את הערכים האחרים למען אותה מסירות והקרבה, ולא לחודש או חודשיים אלא לשנה שלמה.

על רקע כל אלה מבקשת שמידט לזקק את היכולת לפחד, לדאוג, לכעוס ואפילו לשאול שאלות אמוניות ללא הצורך להתעטף מיידית באמונה. "הרבה נשים סבורות שאם כואב להן זה סימן שהן לא מאמינות, אם קשה לי זה סימן שהאמונה שלי לא טובה. זה מיתוס. האמת היא שהאמונה הכי חזקה שלי היא ברגעי משבר, בכרית ובשמיכה הרטובה מדמעות".

בדבריה היא מזכירה את יומנו האישי של האדמו"ר מפיאסצנה, יומן שנכתב במהלך השואה וכל כולו מלא בשאלות אמוניות ובכאב. "שם למדתי שמותר לי לכאוב, מותר שישרוף לי הלב. זה לא אומר שאני לא ממאמינה. איך ייראו החיים כשתלכי בשמחה לבכות, שתדעי ששם נבנית הקומה הבאה שלי כאם, כסבתא וכבת מלך".

לכל אחד, אומרת שמידט, דרכי התמודדות שונות ודרכי עבודת ה' שונות, "אבכה ימים ולילות וזו עבודת ה' שלי, ואני מזמינה אותך להיות את", היא אומרת.