בעוד כמה ימים ראש השנה יגיע והמוני הורים נכנסים לכוננות ספיגה: מילא שש ארוחות אבל מה עושים עם כל התפילות שאנחנו ההורים רוצים שהילדים שלנו ישתתפו בהם?
לכו תשאלו כל הורה למתבגר מה המשמעות של מלחמת ההתשה המוכרת של התפילות:
ההורה מנסה לשכנע את המתבגר שילך לתפילה, המתבגר מסרב או במרבית הפעמים מביע את הסתייגותו ומכאן הדרך להתנגשות בין ההורים המתוסכלים למתבגר קצרה מתמיד:
מה אתה חושב לעצמך? ומה הרב שלך בישיבה התיכונית יחשוב עליך? ומה יחשבו עליך השכנים שלנו? ואיזה נער מעלה בכלל בדעתו לא להגיע לבית הכנסת? וזה מה שההורים אומרים אבל אם נשאל אותם מה הם חושבים?
טוב, זה בכלל קשור יותר לרגשות של כישלון תסכול ופספוס. כי למה הבן של איצקוביץ' כזה צדיק והתקבל לישיבה תיכונית מפוארת וידועה ורק הבן שלנו צריך תמיד להילחם איתנו עד שהוא ניאות להגיע לתפילה וגם אז הוא תמיד נעלם לפני קדושה.
הבוקר דיברתי עם חבר, אב לילד מתבגר שסיפר לי שכבר שבוע שהוא מרגיש את המתח בקצב פעימות הלב שלו ואיך שהוא לחוץ ודרוך בגלל ראש השנה:
"באמת שאין לי כוח לכל הריבים האלו. אשתי מצפה שהילד שלנו יהיה בכל תפילות ראש השנה כי ככה חינכו אותה ואין בכלל שאלה שהילד צריך להשתתף בתפילות האלו ואני חושב שיעשה מה שהוא רוצה רק שנמאס לי כבר לריב איתו ונמאס לי מכל המתח הזה ואני רוצה קצת שקט בטח הראש השנה"
חשבתי על מה שהוא אמר ואז הוא המשיך ונימק: "אגב, אתה יודע שבראש השנה יש עניין מיוחד לא להיות בכעס ובקפידה אל להיות בנחת וברוגע? נראה לך שאני יכול להיות ברוגע כאשר אני עסוק כל הזמן במלחמות עולם עם הילד שלי?".
לא כאן המקום לדון בשאלה החינוכית: איך ניתן להאהיב את התפילה על הילדים והמתבגרים אבל משהו אחד נראה לי בכל זאת חשוב לדעת: לא נראה לי שמטרת ראש השנה היא שנריב עם הילדים שלנו. שנלך איתם בכוח. שנתנגש איתם שוב ושוב ושוב לפני כל תפילה ותפילה, נסתכל עליהם ונעשה להם פרצוף חמוץ ורע בכל פעם שיחליטו שלא מתאים להם להיות בבית הכנסת.
למעשה ראש השנה הוא גם הזדמנות נהדרת ייחודית ונדירה לזמן איכות עם הילדים. שלושה ימים בלי טלפונים. זמן לתיבת נוח של המאה העשרים ואחת. לדבר עם הילדים. לשחנ"ש איתם. להשלים פערים. להתעניין באמת בשלומם. להיות עבורם לכתובת. לעוגן. גם אם הם לא יעשו בדיוק מה שחשבנו או תכננו שיעשו.
אז שלא ישירו את כל שירות השבת. אז שיחליטו באיזה שהוא שלב שבא להם קצת לנוח משולחן השבת. אז שיסתגרו קצת עם עצמם.
ומה לגבי הבנות שאורך החצאית שלהם יוכל להטריף אותנו? מה באמת?
האם הנזיפות והצעקות והגערות והעלבות הם הם אלו שיטמיעו בבנות שלנו את המסרים המדויקים והנכונים של הדימוי גוף שאנחנו חפצים להנחיל להם?
ואולי דווקא עכשיו, בראש השנה, בזמן הארוך והנדיר הזה יש לנו זמן לפתוח את כל העניין ולהתחיל ולהסביר להם מאין אנחנו שואבים את האני המאמין שלנו?
ראש השנה הגיע ונראה לי שיש מילה אחת שאמורה לתמצת את המהות שלו עם הילדים שלנו באופן המזוקק ביותר:
בנחת.