יוסף שפייזר
יוסף שפייזרצילום: אריאל זנדברג

שורות אלה נכתבות לצליל קול התרועה ברחובות המתערבב בקול התרועה של התקיעות בבתי הכנסת בשכונה הירושלמית שבה אני גר. חסן נסראללה חוסל ערב ערב ראש השנה, וכך זה נשמע. בימים האחרונים המוני ישראלים קיבלו הודעות על צו 8, ולא יזכו לחגוג את ראש השנה עם משפחותיהם אלא עם אחיהם בשירות מילואים בצפון. ימנים, שמאלנים, דתיים וחילונים, עירוניים, קיבוצניקים ובני מושבים, גברים ונשים שמגיעים מכל חלקי החברה הישראלית. רובם־רובנו למדנו בשנה האחרונה, אולי בעל כורחנו, איך להניח בצד את המחלוקות החריפות ולהילחם יחד שכם אל שכם למען תקומת ישראל.

ההקדמה הזאת חשובה במיוחד לנוכח אירועי השבועות האחרונים, ולא, אין הכוונה להתפתחויות במלחמה בגזרה הצפונית, אלא דווקא לעימותים בתוך המדינה פנימה. נדמה שאחרי כל החודשים האחרונים, לאחר כל ההבטחות על שיח חדש והתנהלות חדשה, רבים במעגל מקבלי ההחלטות ודמויות בעלות השפעה בישראל העיפו אותנו חזרה לשיח הציבורי של ה־6 באוקטובר.

הטיעונים לכך מוצדקים למדי. בג"ץ אכן ממשיך במלאכת נטילת הסמכויות מהאנשים שאנחנו בחרנו בהם, ההחלטה של עיריית תל אביב לאסור על תפילות בהפרדה בכיכר דיזינגוף מנוגדת לכל הרוח המפוארת שהעם שלנו גילה כאן בשנה החולפת, והדה־לגיטימציה לנבחרי הציבור הימניים אינה עוצרת לרגע. הכול נכון, וכל הטיעונים הללו מספקים הצדקות מדוע גם אנחנו חייבים לחזור למחלוקות של ספטמבר 2023, אבל יש מרכיב אחד שחסר לכל אחד מאיתנו בשיח הציבורי: ענווה.

אם יש משהו שלמדנו ביתר שאת זה שניסיון לכפות על המציאות ועל האחר את הרצונות של הצד שמנגד הוא דבר שנתון לכישלון במקרה הטוב, ומוביל לאסון במקרה הפחות טוב. מספיק להיזכר בימים שקדמו לפרוץ המלחמה כדי לראות את המחיר המוחשי של שסע חברתי עמוק. יום כיפור הקודם לווה בתמונות מזעזעות של תפילות מתפוצצות ואנשים נוטשים את רחבות התפילה עם דמעות בעיניים לאחר שמפגינים הרסו אותן. המחאות ברחובות נגד הרפורמה המשפטית רק הלכו והחריפו. הקריאות לסרבנות הלכו וגברו. את כל הדברים האלה אויבינו ראו, שמעו וניצלו. אלו דברים שראשי אויבינו, שתודה לה', לצה"ל ולכוחות הביטחון רובם כבר חוסלו, אמרו בריש גלי.

שנה אחרי, ברור שהאויבים שלנו צדקו חלקית וטעו חלקית. החברה הישראלית הופתעה, ספגה מכה קשה, אבל קמה בגאון. היא הצליחה לעשות זאת, בין היתר, בזכות האחדות שהגיעה מהעם. אחדות שהציבור דרש, ועדיין דורש. הציבור הבין את החשיבות האסטרטגית באחדות, לא פעם טוב יותר מנציגיו.

כל הטענות על "הצד השני" נכונות, אך הן חסרות משמעות. הן לא יקדמו אותנו ליעד החשוב שניצב בפנינו בעת הזאת: הכרעת חמאס, הכרעת חיזבאללה, השבת התושבים לביתם בצפון והחזרת החטופים. כשברור לנו מה היעד, אנחנו יודעים מה אסור לנו לעשות במהלך הניווט כדי לא לסור מהדרך. זה אומר ששורה של נושאים ותחומים שאנו רואים בהם חשובים וקריטיים, יישארו כאלה גם לאחר הניצחון. כרגע יש דברים דחופים יותר.

אנשים ישאלו: "אבל הצד השני לא עוצר, ולא שם בצד את שאיפותיו. אם כך, למתי נמתין? לשלב שבו הוא כבר יקבע עובדות בשטח?" וזו אכן שאלה טובה, ולא בטוח שיש לי תשובות מוחלטות. מה שכן צריך להיות ברור לכולנו הוא שגם אם ניכנס כעת לעומקם של נושאים כה שנויים במחלוקת, יש דרך לעשות זאת.

דוגמה בולטת לכך היא ניסיון ההטרלה של השר יריב לוין לגבי בחירת נשיא בית המשפט העליון. נכון, יצחק עמית יהיה נשיא מפלג, דמות שהימין והמחנה השמרני סולדים ממנה וששר המשפטים אינו מוכן לעבוד איתה. בוודאי היה עדיף לו בית המשפט היה נוהג בחוכמה ולא דוחף אותנו בכוח לכאוס חדש. אבל הוא לא עשה זאת, והתגובה של השר לוין לא שירתה דבר מלבד הגברת הלהבות. הניסיון הנואש להעמיד לבחירה את כל שופטי העליון המכהנים, אפילו כשרובם כלל אינם מעוניינים בתפקיד, לא סייע לשר לוין ולמחנה השמרני להשיג את מטרתו - אי בחירת השופט עמית לנשיא העליון. זה פשוט יצר עוד נושא לריב עליו.

זאת כמובן רק דוגמה להתנהלות שהיא הפוכה ממה שהחברה הישראלית זקוקה לו בעת הזאת, ולמען האמת גם נוגדת את העקרונות שעליהם מושתתת השיטה הדמוקרטית שלנו. מאז קום המדינה הערך המוביל בפוליטיקה הישראלית הוא ערך של דמוקרטיה המבוססת על הסכמות. ברור לכולנו שיש בחברה הישראלית מחלוקות כבדות. לכן ישראל קידשה מיומה הראשון את קונספט ממשלות קואליציה, ממשלות שבהן לאף עמדה אין בלעדיות.

המסקנה מכל זה היא להרחיב את הפריזמה שלנו, מתוך ענווה. לא, זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר על העמדות שלנו. זה אומר לנסות להציץ מעבר למה שאנחנו חושבים שהוא הנכון הבלעדי, ולהבין שיש עוד זוויות. להפנים שאנחנו חיים במדינה שבה רבים חושבים אחרת מאיתנו. לחזור ולקדש את השאיפה להגיע להסכמות רחבות, גם על חשבון השגת כל השאיפות שלנו באופן מיידי. זו הדרך היחידה שבה נוכל להחלים מהשנה הקשה שעברנו, הדרך היחידה שבה נוכל לנצח את אויבינו.

הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה וארכאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, לשעבר חבר מועצת העיר ירושלים