בשבוע שעבר נכחתי בהרמת כוסית של מפלגת הציונות הדתית-הבית היהודי לכבוד השנה החדשה הבאה עלינו לטובה אצל חברת הכנסת מיכל וולדיגר בגבעת שמואל. גם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' קפץ לחצי שעה, בדרכו לדיון ביטחוני.
מאירועים מסוג זה בדרך כלל לא מצפים ליותר מדי: דבר תורה, לחיים לחיים, חיוכים, בשורות טובות ושנה טובה, זהו. ובכן, הפעם התבדיתי. באירוע הנ"ל היו כמה וכמה אמירות מעניינות של סמוטריץ'. החשובה ביותר בעיניי הייתה תובנה מסוימת שלא ניסחתי לעצמי קודם לכן. סמוטריץ' סיפר שאחרי 7 באוקטובר הוא הסתובב חודשים עם הראש באדמה, גם כמובן בגלל הזוועה עצמה, וגם בגלל האפקט המכפיל מבחינתו שהדבר הנורא הזה קרה במשמרת שלו. לפי דבריו, הדהדה לו בראש אמירת חז"ל "מגלגלים חובה על ידי חייב". ואז בא הסוויץ' שלא ציפיתי לו, והנה תורף דבריו: היום נראה שמתחזק הצד של "מגלגלים זכות על ידי זכאי". הפעולות הצבאיות המכריעות שבוצעו בשבועות ובחודשים האחרונים - בניגוד לדעתם של האמריקנים, האירופים, האו"ם ומי לא, יכלו להתבצע אך ורק על ידי ממשלת ימין על מלא, עם מפלגת הציונות הדתית כמרכיב מרכזי ומשפיע בה.
בעיצומם של ימים אלו, ובפרט אחרי חיסול נסראללה, צריך להיות עיוור כדי לא לראות שסמוטריץ' צודק. בכל הרכב ממשלתי אחר שבו הייתה פורצת המלחמה הזאת, היא הייתה נעצרת מזמן באיזה הסכם כניעה תחת לחץ בין־לאומי, לחץ משפחות חטופים ולשעברים צבאיים עטורי דרגות ופנסיות תקציביות שמנסים ללמד אותנו גם היום שחמאס זה רעיון, ורעיון אי אפשר לנצח.
ועכשיו, במקום להקשיב להם, אותה ממשלת ימין על מלא, שאחרי הכישלון של הרפורמה המשפטית רבים מיהרו להספיד אותה ורבים עוד יותר מלגלגים עליה גם היום, חרף הלחצים מבחוץ ומבפנים, מגלה אומץ ותושייה שייזכרו לדורות. נראה למישהו שאם לא היה שם נתניהו כראש ממשלה עם היכולות שלו, פלוס מפלגת הציונות הדתית ועוצמה יהודית עם 14 מנדטים שמחשקות אותו מימין, היינו מגיעים מבחינה צבאית למצב שאנחנו נמצאים בו היום? לפיד היה עומד בלחץ האמריקנים הנתמכים על ידי טובי אלופינו לשעבר? גנץ היה עומד בו? או אולי הצמד־חמד בנט ומנסור עבאס?
אשר על כן, ולמרות שחסר לנו עדיין המרחק ההיסטורי לראות את התמונה המלאה, נראה שמפלגת הציונות הדתית ממלאת במצב הנוכחי תפקיד היסטורי שקשה להפריז בחשיבותו. לאור זה נשאלת השאלה מדוע היא מדשדשת בסקרים.
ההבנה שהציונות החילונית ועמה הישראליות הרדודה הן כמו ערער בערבה שבלי העמקת שורשים נידון לכליה, פשוטו כמשמעו, חודרת היום לשדרות רבות בציבור היהודי בארץ. מכל הכוחות החברתיים־ציבוריים רק הציונות הדתית – עם התמהיל המיוחד שהיא מייצגת כתנועה, אשר חייב לבוא לידי ביטוי גם במפלגה פוליטית – ראויה להצעיד את מדינת ישראל קדימה. אז למה מפלגת הציונות הדתית לא נושקת בסקרים את רף 20 המנדטים, אלא את רף אחוז החסימה?
התשובה טמונה בתדמית המפלגה והעומד בראשה, לא רק בעיני הציבור הרחב אלא גם בעיני הציבור הדתי־לאומי על גווניו. מפלגת הציונות הדתית מצטיירת היום כמייצגת רק חלק מהתנועה שעל שמה היא נקראת - ליתר דיוק, את החלק החרד"לי שלה. את זה צריך ואפשר לשנות.
חתן פרס ישראל פרופ' דב שוורץ טוען את הטענה המעניינת שמה שמאחד את כל הזרמים של הציונות הדתית, מהקצה הליברלי ועד הקצה החרד"לי, הוא התפיסה שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. בעיניי, רעיון ראשית צמיחת גאולתנו הוא מספיק והותר כדי להתאחד סביבו. על מנהיגי מפלגת הציונות הדתית לעשות מאמץ להחזיר אליה את בוחרי מפד"ל ההיסטורית שנטשו אותה. כדי שזה יקרה המפלגה צריכה לפעול כמפלגה, ולא כאוסף של ח"כים דתיים־לאומיים שפועלים כל אחד לבד, ורק כשיש צורך פרלמנטרי (כגון הצבעות) נדרשים לתאם עמדות.
מפלגת הציונות הדתית זקוקה לאסטרטגיה אלקטורלית מפלגתית שמחייבת את כל חברי הכנסת שלה. אסטרטגיה שכזו חייבת לבוא לידי ביטוי כל הזמן ולא רק לקראת הבחירות, כי אז זה לא יהיה אמין. כצעד ראשון שאינו מצריך יותר מדי תכנון, אותם ח"כים מטעם מפלגת הציונות הדתית שאינם מזוהים עם הזרם החרד"לי – כגון אופיר סופר שעושה עבודה חשובה במשרד הקליטה, וכן משה סלומון ואוהד טל – צריכים לעלות יותר על הבמה הציבורית. רק כך המפלגה הנושאת את שמה של התנועה כולה תוכל להצליח לנכס לעצמה את הפיצ'ר המרכזי של מפד"ל ההיסטורית בימיה הטובים: לאחד תחתיה לפחות את רוב רובו של הציבור הדתי־לאומי – ואולי אף לסחוף אחריה ציבורים נוספים.
גם הציבור הדתי־לאומי על שלל גווניו צריך מצידו להבין שיש לנו יותר משותף ממה שמפריד בינינו, ושיש לנו כציבור מה להרוויח מאחדות פוליטית. עם קצת פחות ציניות וקצת פחות איפכא מסתברא, ומנגד עם קצת יותר הכרת הטוב על פועלם המבורך של סמוטריץ' ושל מפלגת הציונות הדתית בימים גורליים אלו, אפשר וצריך להתאחד במפלגה אחת. זה יוכל לקרות אם הקצוות השונים בציבוריות הדתית־לאומית ישכילו לשים בצד את משקעי העבר ולהביט קדימה.
האיחוד הפוליטי הרשמי בין הציונות הדתית לבית היהודי, שברמה המוניציפלית כבר נותן את אותותיו, הוא צעד חשוב בכיוון הנכון. הלוואי שנזכה לראות גם במישור הפוליטי הכלל־ארצי כיצד מגלגלים זכות על ידי זכאים.