תשומת הלב הציבורית נתונה לאירועי הזיכרון של ה-7 באוקטובר, אבל את יום הזיכרון הממלכתי שנקבע ליום כ"ד בתשרי בכל שנה לא צריך להמציא מחדש.
יש לנו כבר בספר נחמיה תיאור מדויק של היום הזה ממש:
"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה [=תשרי] נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם... וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם... וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם."
מתברר שכבר לפני אלפיים חמש מאות שנה היום הזה היה יום של ווידוי ותענית. גם נוסח התפילה והווידוי של נחמיה נראה כמו לקוח מתוך דברי ימינו:
"וַתְּבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶם לָבוֹא לָרָשֶׁת... וַיִּלְכְּדוּ עָרִים בְּצֻרוֹת וַאֲדָמָה שְׁמֵנָה... וַיַּמְרוּ וַיִּמְרְדוּ בָּךְ... וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיָּצֵרוּ לָהֶם וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמָע".
זו אינה פעם ראשונה שבה תנופת ההתיישבות בארץ חוטפת מהלומה כואבת ומדממת. ומתוך השבר הדתי והחברתי והמדיני, מגיעה המסקנה:
"וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה... וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת".
הדם והאימה והכאב מתנקזים לא רק לזיכרון ולתפילה אלא לכריתת ברית חדשה. לחשבון נפש אישי וקהילתי ולאומי, שפניו צופי עתיד. ולקיחת אחריות מחודשת, מפוכחת, על הבחירה לשבת כאן יחד בארץ הזאת.