האיום האמיתי, גרסת השב"כ

שלושה שבועות אחרי שמחת תורה, בעיצומה של המלחמה, הגיעו שוטרי ימ"ר ש"י לביתו של אריאל דנינו, תושב יצהר ואב לארבעה, והגישו לו צו מעצר מנהלי לארבעה חודשים, חתום בידי שר הביטחון. ללא שום התראה מוקדמת הוא נותק מאשתו, מילדיו וגם מהעבודה המודיעינית החיונית שעשה באותם ימי פוסט־טבח, במטה אזרחי שהוקם ביישוב וניטר את האיומים הרוחשים בסביבה הערבית העוינת.

אבל דנינו לא נבהל. הוא הגיע איתם לתחנת המשטרה, שם הובא לחקירה ראשונית בעניינו. בניגוד לעצורים אחרים, הוא לא התכוון לשמור על זכות השתיקה ורצה לדעת בדיוק במה הוא מואשם ובגין מה משליכים אותו לחודשים ארוכים בכלא. הוא היה מוכן להתעמת עם כל טיעון נגדו, כשהוא מגובה בתיעודים שיאמתו את גרסתו. אבל למרבה ההפתעה, החוקרת הבהירה לו מהר מאוד שזה לא הכיוון שאליו הולכת החקירה.

"ביקשתי ממנה: תעמתו אותי עם הנתונים, תגידו מה היה ואגיד לכם את הגרסה שלי. תגידו לי על איזה אירוע אתם מאשימים אותי, ואני מוציא לכם תיעוד מה היה באותו אירוע כי צילמתי אותו. זה מה שאני עושה באירועים, מצלם מההתחלה עד הסוף. אבל הם פשוט לא הסכימו לומר לי תאריכים ומיקומים. אמרו לי: אתה חשוד בהצתה והתפרעות. שאלתי: מתי? איפה? והחוקרת אמרה: אני לא הולכת להגיד לך מתי ואיפה. אז כבר היה לי ברור שזו לא חקירה לשם חקירה. אמרתי לה: הייתי בכמה חקירות בחיים שלי, מעולם לא הייתי בחקירה כזו. החוקרת אמרה לי: אתה לא מבין מה קורה איתך. שאלתי: מה זאת אומרת? היא אמרה: תחזור לתא שלך. כלומר, הצו נגדי היה חתום מראש. זה היה בולט שזה מעצר לשם השתקה, לא חקרו אותי על שום דבר ספציפי".

כך היה גם בחקירה הפורמלית בלבד שנערכה לעצור המנהלי נתנאל אילוז. אילוז, תושב חוות גלעד, נשוי ואב לילדה, מתנדב כחובש באיחוד הצלה. הוא מגיע לזירות רבות ביהודה ושומרון ואחת מהן הייתה אירוע החטיפה של הנער בנימין אחימאיר הי"ד, רועה צאן בגבעות בנימין שגופתו התגלתה אחרי כיממה של חיפושים והעידה על רצח אכזרי במיוחד. אילוז היה בין הראשונים שהגיעו למקום, שהה באזור בימים שישי ושבת ועזר בחיפושים וגם בטיפול בפצועים באירועים שהתפתחו במקום. "אין לו מה להסתיר בחקירה", מספר דנינו, "גם איחוד הצלה היו מוכנים להגיש למשטרה פלט של כל הדיווחים שלו מהקשר, כולל עדכונים ואיתורים איפה היה. זה כמו להציע למשטרה: נעשה בשבילכם את התחקיר, אתם טוענים שהוא מעורב במה שהיה שם, אנחנו מוכנים להביא לכם את כל החומר. אבל במשטרה אמרו: אין צורך, הוא כבר מקבל צו מעצר מנהלי. ככה זה אצל כל העצורים המנהליים, הכול פייק חקירות. לא טורחים להרשיע בדין פלילי, יש דרך הרבה יותר קלה: לתת צו מנהלי".

פרפראזה בסגנון חופשי

סיכום תשפ"ד כולל בתוכו מטבע הדברים שפע של אירועים דרמטיים, שכל אחד מהם גדול מחברו. אבל מתחת לרדאר קידם השב"כ, הגוף שאחראי למחדל הנורא בתולדות המדינה, מלחמת חורמה באויב מסוג אחר. לא נאצי, לא כזה שמבקש לרצוח יהודים ולא מי ששאיפתו היא השמדתה של מדינת ישראל. על הכוונת היו נערי הגבעות, שחלקם אגב כבר רחוקים מלהיות נערים והפכו לתושבים בעלי משפחות ומפרנסים. אבל לא הגיל והמצב המשפחתי קובע, אלא השאלה אם באת לא טוב בעין לראש השב"כ ולראש המחלקה היהודית בארגון.

בשנה החולפת, תחת כהונת שר הביטחון גלנט, יצאו לא פחות מ־28 צווי מעצר מנהליים, שנעו בין תקופות של שלושה לשישה חודשים, חלקם גם קיבלו הארכה לחודשים נוספים. יש לציין שגם אחרי השחרור מהכלא, כמעט אוטומטית מקבל העצור המשוחרר הרחקה למשך חודשים ארוכים מביתו ומשטחי יהודה ושומרון בכלל, כך שעליו למקם את חייו וחיי משפחתו בחוסר ודאות מוחלט מבחינת מקומות עבודה, לימודים ומגורים.

המספר 28 הוא חסר תקדים בכל קנה מידה, ועובר את מספר הצווים המנהליים שניתנו ליהודים מאז קום המדינה ועד לשנה זו. למי ועל מה ניתנים הצווים הללו? חתך רוחב של מקבלי צווי המעצר מלמד על תושבים – בחורים, קטינים או נשואים כאמור – של גזרת גב ההר או גבעות בנימין, וסביב אירועים מרכזיים שהשב"כ נבהל מהם במיוחד בהיותם מגלים יד יהודית תקיפה מול רצחנות ערבית. כך למשל אירועי הכפר ג'ית, שהתרחשו לאחר תקופה ארוכה של יידויי אבנים מהכפר לכיוון הנוסעים בציר גלעד בשומרון; רצח הנער בנימין אחימאיר הי"ד, שבעקבותיו נכנסו המחפשים לכפרי הסביבה; ואירועים נוספים שהשב"כ רואה בהם אלימות פושעת.

אלא שכאמור, לא השב"כ ולא מערכת המשפט טורחים להוכיח שאכן מי מהעצורים היה קשור למעשה פלילי כלשהו. הרי למה לטרוח באיסוף ראיות, עמידה מול בית המשפט, הגשת כתב אישום וגזר דין, אם ישנה דרך קלה בהרבה לסלק את המפריעים מהדרך? במרבית המקרים, כך מתאר דנינו שוב ושוב מתוך דיונים ספציפיים, כאשר הימ"ר והשב"כ הריחו שבית המשפט עומד לשחרר את העצורים לאחר שלא הוגשה תשתית ראייתית מספקת, הוגש בתוך דקות טופס צו המעצר המנהלי ללשכת שר הביטחון, שחתם עליו בעיניים עצומות. הטופס החתום הגיע עדיין רטוב מדיו החתימה אל בית המשפט, דקות ספורות לפני שהשופט הודיע על שחרורו של העצור מחמת חוסר ראיות.

רק ביום ראשון האחרון התרחש שוב התסריט המופרך: לפני כשבוע נעצרו לחקירה ידעיה שטיין, תושב גבעת רונן ואב לתינוקת, ומשה נחושתן, תושב יצהר, בחשד להשתתפות בשני אירועי אלימות שונים. כשהובאו להארכת מעצר השופט לא התרשם מהחומר שהוגש לו, ואישר הארכה קצרה לשלושה ימים בלבד. ביום שבו הגיעו לדיון הנוסף, ובו השופט התכוון לשחררם, הגיע לשניהם הצו המנהלי לארבעה חודשים, רגע לפני תחילת הדיון. הדברים אף כתובים שחור על גבי לבן בהחלטת בית המשפט: "הוחלט שאין בראיות שנאספו די כדי לגבש העמדתו של המשיב לדין". הפתרון? כבר הבנתם.

היצירתיות של אנשי השב"כ, מעיד דנינו מתוך המקרה שלו, אינה יודעת גבולות. הרי כשהם בדיון במעמד צד אחד מול שופט, ומציגים חומר חסוי שאין לעצור שום יכולת להתגונן נגדו, השמיים הם הגבול. כך למשל, עורכי הדין של דנינו דרשו בדיונים מאנשי השב"כ שיאמרו לפחות מהי הפרפראזה, כלומר הסיבה לצו המעצר, בקווים כלליים מאוד. "הם ביקשו לדעת לפחות באיזה תחום מדובר. האם הוא תכנן לשים מטעני נפץ בהר הבית, או לכבוש שטחים בעבר הירדן המזרחי? הרי יש הבדל", הוא מגחך. "הם הסכימו לומר בהתחלה שהייתי מעורב בשורת מקרים אלימים, אבל כשעורך הדין עימת אותם עם טיעונים, הם שינו את הפרפראזה לזה שאני מפקד ומוביל קבוצות בני נוער. כשהשתחררתי עם הרחקה, הפרפראזה הפכה לזה שאני פעיל קיצוני ומוכר, שעצם נוכחותי משפיעה על הפעילות בשטח. זה בעצם מראה שזה ממש לא משנה להם, הם יכולים לכתוב מה שהם רוצים. הפרפראזות האלה מועתקות מילה במילה".

תנאים גרועים משל גנבים ורוצחים

אבל בשב"כ לא מסתפקים בעוול המשפטי, ובניהול הליכים שהם ההפך הגמור מצדק. על גבי ההחלטה הדרקונית לשלוח אדם לכלא ללא ראיות וללא משפט, דואגים שם להבהיר היטב לעצורים גם בתקופת המעצר הארוכה מי בעל הבית.

"הפגיעה האישית פה היא קשה. שכל אחד ידמיין מה יקרה אם מחר בבוקר מנתקים אותו ללא התראה מוקדמת מהמשפחה לחצי שנה. וזה גם לא כמו ניתוק אחר, שאפשר לשמור על קשר טלפוני או לערוך שיחות וידאו. אין כמעט קשר עם המשפחה. חשוב לציין שהשב"כ מתעלל בצורה חסרת תקדים בעצורים בנושא הזה. דרגים גבוהים בשב"כ מתערבים מאוד כדי למנוע מעצורים את הזכויות הכי בסיסיות שיש, למשל לא לתת להם שיחות טלפון. צריך להבין, אסיר שפוט שמגיע לאגף בכלא מקבל אוטומטית 6-5 שיחות ביום למשפחה, או מקבל כרטיס שיחות שהוא יכול להטעין ומתקשר לאן וכמה שהוא רוצה. ראיתי אסירים שמדברים בטלפון 6 שעות ביום. אנחנו העצורים המנהליים צריכים מאבקים, דרישות ובקשות. על כל דבר צריך אישור שב"כ. שב"כ צריך לאשר שמותר לדנינו לדבר עם אמא שלו, לא בטוח שמותר כי אולי זה מסוכן", הוא צוחק. "אחר כך צריך לאשר לו לדבר עם אחותו ועם אשתו. על כל דבר צריך להגיש בקשה עם שם ומספר תעודת זהות של מי שאני רוצה להתקשר אליו, והם יבדקו. והם לוקחים את הזמן, לוקחים שבועיים-שלושה. הם יודעים בדיוק מה קשה לאנשים ולוחצים על הנקודות האלה".

כך גם בעניין הביקורים בכלא: "לא נותנים למנהליים ביקורים פתוחים. כל ביקור הוא רק דרך חלון זכוכית. אסיר רגיל, אם הוא מתנהג תקין מפקד בית הסוהר יכול לאשר לו ביקור פתוח, הוא יכול לחבק את הילדים וכו', דברים בסיסיים. אנחנו המנהליים מתנהגים בכלא בצורה הכי טובה, איננו עבריינים. לא מקללים, לא מרביצים ולא משחיתים רכוש שב"ס. המפקד אמר לי: אין לי בעיה להמליץ לך על ביקור פתוח. אבל כל פעם שהוא ממליץ, השב"כ מתערב כדי שהעצור לא יקבל ביקור פתוח, שלא יוכל לחבק את הילדים, לראות את אשתו לא דרך חלון. זה מטורף והזוי, כל האסירים האחרים, גנבים ורוצחים, מקבלים ביקור פתוח, התייחדות. המנהליים לא מקבלים את זה לא כי שב"ס לא מאשר, אלא כי שב"כ מונע, נותן הנחיות מלמעלה, נכנס ומשפיע בתוך בתי סוהר. כשמפקד בית סוהר מקבל טלפון מראש המחלקה היהודית או מראש השב"כ שאומר אל תיתן לו ביקור פתוח, יש מצב שהמפקד לא יעשה את זה?".

סוג נוסף של התעללות הוא צווי ההמשך, כאמור - הרחקה מהבית לאחר התקופה בכלא. אבל ישנם גם מקרים בהם המעצר עצמו מוארך בצו נוסף לעוד כמה חודשים. גם את זה עושים בשב"כ עם מיטב המוחות שחושבים מה הדרך הטובה ביותר לשבור את רוחם של העצורים. כך היה למשל במקרה של נועם מרמלשטיין, תושב הגבעות ליד כוכב השחר, שבבוקר יום השחרור שלו לאחר כמה חודשים בכלא ארז את התיק, חילק את חפציו, נפרד משכניו לתא ויצא אל שער הכלא, נרגש לפגוש את בני משפחתו המצפים בכיליון עיניים מן העבר השני. שניות ספורות לפני שיצא לחופשי, נחת בבית הכלא צו חדש, שמאריך את מעצרו בעוד כמה חודשים. "ראיתי את הבנאדם באותו רגע", מספר דנינו, "עולמו חרב עליו. הוא חוזר לתא, ואנשים לא מאמינים: מה אתה עושה פה? לא שחררו אותך? אף אחד לא האמין שיש כזה דבר, שמחכים לשנייה האחרונה ואז מאריכים. למה לחכות לחצי שעה האחרונה? זה נטו לשבור את הרוח של האדם וזה מה שעומד להם לנגד העיניים".

"הצווים כבר לא מרתיעים"

אז איך המדיניות הזו של השב"כ, בגיבוי שר הביטחון, מתרחשת במלוא פריחתה דווקא תחת הממשלה הימנית ביותר שנראתה פה? גם דנינו תהה על כך כשישב בכלא, ובתחילה אפילו הוא היה חלק מהנרטיב הסובר שאולי צריך להניח לזה. "אנחנו במלחמה, ויש ממשלה ימנית, אז דווקא עכשיו להילחם על זה? עכשיו גלנט מוביל מלחמה בעזה, אז נצא נגדו כי הכניס מישהו לכלא? גם לי אישית זה היה מורכב ואפילו אמרתי להורים שלי: אל תעשו על זה רעש עכשיו, עם ישראל נלחם. אז יש כמה אנשים שטועים", הוא משתף. "בדיעבד התברר שטעיתי, ולמזלי עשו על זה רעש מהרגע הראשון. אנחנו לא יכולים לשתוק על עוולות בגלל שקורים גם דברים טובים".

הניתוח הפוליטי שלו מאבחן חלקים נכבדים מהממשלה כגורמים הססניים ולא אידאולוגיים, על אף השתייכותם למפלגות ימין כמו הליכוד. "כרגע הם ימנים כי אין ברירה, אבל הם לא ימין אידיאולוגי ומפחיד אותם אנשים עם אידאולוגיה ברורה, שברור להם למשל שערבים ביו"ש הם כמו הערבים בעזה ולכן צריך לפעול נגדם כמו שהיינו רוצים שיפעלו בעזה. מלחיץ אותם שיש אנשים עם דרך, עם אג'נדה, מטורפים ומשיחיים, וצריך לעצור אותם. אז גם בממשלה ימנית ובאמצע מלחמה, כשמישהו צועק 'המלך הוא עירום' זה מלחיץ אותם יותר מדברים אחרים והם נלחמים בנו".

למה אתם כל כך מפריעים לשב"כ שהם הפכו אתכם ליעד?

"את השב"כ לא מעניין האם עברת על החוק או לא, כמו שהדגמתי בפרקטיקה שלהם. הם רואים מגמה והמגמה הזו מלחיצה אותם, מבחינתם זה כמו ארגוני טרור אחרים והמטרה היא לשבור זה. אפשר לשמוע מכל ראש שב"כ בדימוס שמתראיין, הם מאמינים גמורים בפתרון של מדינה ערבית ביו"ש. חלקם מאמינים באג'נדה של שמאל קיצוני שכמעט לא קיימת היום בפוליטיקה הישראלית. הם חושבים שהפתרון מעבר לפינה ועוד שניה מגיעים איתם להסדר. צריך רק לכבות ולהשתיק את נערי הגבעות האלה ואנחנו פותרים את זה. הם לא מבינים שזה הפוך: תכניסו אותו למעצר והוא יצא יותר חזק בכוחו ובאידאולוגיה שלו".

אלישע ירד, פעיל התיישבות שבעצמו הוגלה מביתו לחודשים ארוכים במסגרת צו הרחקה מינהלי, קובע כי ככל שמספר הצווים וחומרתם עולה, האפקטיביות שלהם יורדת בהתאמה. "רונן בר במכתבי האזהרה שלו מתלונן שהצווים לא מרתיעים. הבחורים זוכים לתמיכה ומענקים כספיים כשהם יוצאים מהכלא. מכמה עשרות שנאבקים על א"י, זה גדל לציבור של מאות תומכים ומשתתפים בפעילות בשטח. לא מדובר בבודדים".

"היום כל ילד מוצא את עצמו במעצר מנהלי, מה שבעבר היה שמור לראשי ארגוני טרור", הוא ממשיך, "אבל זה כבר מכה קלה בכנף. נכנסים ויוצאים עם חיוך, שלמים בנפשם וגופם, בכלא לומדים וחושבים קדימה. זה לא מרתיע. מספר הצווים גדל בקצב מטורף, אבל איבד את האפקטיביות שלו. המשפחות זוכות לתמיכה גדולה, כספית וגם מהסביבה ומתנות לחג. התורמים רוצים להראות תמיכה והערכה למי שישב בכלא. לא ינצחו אותנו".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com