טור סיכום של שנת תשפ"ד בתחום המשפט בשנה כזאת זה אירוע מביך ומוזר. קצת כמו חגיגות יום הולדת באמצע סופת הוריקן. למי אכפת כרגע מיום ההולדת כשהבית עף באוויר ונוחת בחצר של השכנים?
עד שמחת תורה, תחום המשפט היה התחום הכי מסוקר שהעסיק את עולם העיתונות כל יום, כל היום. החל מהשעה 6:29 בשבת שמחת תורה, התחום המשפטי נפרד מהכתר והעביר אותו לכתבים הצבאיים, המדיניים, הפוליטיים, כתבי הרווחה ואף לכתבים האזוריים בצפון ובדרום.
אבל הבעיה המשפטית לא נפתרה, והשיח אודותיה לא בא על מקומו בשלום. המחלוקת רק הוקפאה לזמן קצר. מדי פעם, למרות הדי התותחים, השיח הזה שב והתעורר, אם כי בעוצמה נמוכה בהרבה. לפחות בשלב זה. אבל לא רק השיח המשיך להתקיים. סדרת הכרעות שיפוטיות ניתנו בשנה החולפת, והמגמה ששר המשפטים יריב לוין ביקש לעצור - רק התעצמה.
בג"ץ קבע לראשונה בהרכב מלא של 15 שופטים כי יש בסמכותו לפסול חוק יסוד שחוקקה הכנסת בכובעה כרשות מכוננת. 12 שופטים מתוכם קבעו כי נתונה לבית המשפט הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד ולהתערב במקרים חריגים וקיצוניים, שבהם לשיטת בית המשפט הכנסת חרגה מסמכותה המכוננת.
על חודו של קול פסלו השופטים בפועל את התיקון לחוק יסוד השפיטה שביטל את עילת הסבירות. התיקון, שבעיניי לפחות הוא כמעט חסר משמעות ולא היה משנה בפועל כהוא זה את מערכת האיזונים שבין הממשלה לרשות השופטת, נפסל על ידי 8 שופטים מתוך 15.
לשופטים היו למעשה שתי אפשרויות. הראשונה היא להקטין את משמעות התיקון לחוק היסוד, כך שבפועל באמצעות פרשנות התיקון לא ישפיע כלום. במקום לפסול, פשוט להסביר למחוקק מה הוא בעצם חוקק. אפשרות האפשרות השנייה הייתה להעצים אותו למקסימום, ולהסביר כמה הוא קטסטרופלי והופך את ישראל ממדינה דמוקרטית ללבנון או לסוריה.
בגדול, השופטים בחרו באפשרות השנייה. לטענת אותם שופטים, כל אחד ונימוקיו השונים קמעא, ביטול עילת הסבירות, אשר שלל באופן גורף את הביקורת השיפוטית על סבירות החלטות הדרג המדיני, מהווה פגיעה חמורה וחסרת תקדים במאפיינים הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
פסק הדין הזה ניתן ב־1 בינואר 2024. הוא היה אקורד הסיום לרפורמה הכי כושלת שהייתה כאן מאז ומתמיד. לא רק שהרפורמה המשפטית לא הצליחה לשנות כלום, אלא שהסעיף היחיד שהיא הצליחה לחוקק בוטל על ידי בית המשפט, שביצר את כוחו עוד יותר ובאופן חסר תקדים. בית המשפט פסל בפועל חקיקת יסוד של הכנסת.
אירוע מביך מאוד התרחש סמוך לפרסום פסק הדין. דקה אחת בלבד לפני פרסום פסק הדין ההיסטורי הודיע דובר צה"ל על זהות חלל צה"ל ששמו הותר לפרסום. רס"ל במילואים עמיחי ישראל יהושע אוסטר הי"ד. השופטים הביעו בינם לבין עצמם אי נעימות גדולה מהטיימינג של פרסום פסק הדין, בדיוק דקה לאחר הודעת דובר צה"ל על נפילת חייל. זה אירוע כביכול אנקדוטלי, אבל האנקדוטה הזאת היא סיפורה של המלחמה וסיפורה של הרפורמה. את המסקנות מהסיפור הזה אשאיר לקוראים.
חלפו יומיים, ובג"ץ התערב שוב בחקיקת יסוד של הכנסת. בית המשפט העליון קבע בדעת רוב של 6 מתוך 11 כי יש להורות על דחיית תחולתו של תיקון לחוק יסוד הממשלה בעניין הסדר נבצרות ראש הממשלה, כך שייכנס לתוקף במועד תחילת כהונת הכנסת ה־26.
ששת השופטים קבעו שיש לדחות את התחולה מכיוון שמדובר בתיקון פרסונלי מובהק שמהווה שימוש לרעה של הכנסת בסמכותה המכוננת. התוצאה - בתוך יומיים שופטי בג"ץ פסלו או התערבו בשני חוקי יסוד. מניין בכלל הסמכות של בג"ץ לקבוע שחוק יסוד ייכנס לתוקפו רק בכנסת ה־26? זו שאלה שהתשובה עליה מאוד מאוד לא ברורה. יש לציין שבשני ההרכבים, שכאמור פסלו את חוקי היסוד על חודו של קול, ישבו הנשיאה אסתר חיות והשופטת ענת ברון.
חיות דחקה וזירזה את ההליכים בצורה קיצונית, בעיניי באופן שערורייתי, כדי שהיא והשופטת ברון יוכלו לשבת בתיקים אלו ולהכריע בהם לפני פרישתן. ואכן פסקי הדין ניתנו ימים ספורים לפני המועד האחרון המאפשר להן להיות חלק מן ההרכב.
אם לקואליציה הזאת היו טיפה יותר מעוף, טיפה פחות אימפולסיביות, יותר שיקול דעת ופחות שליפה מהמותן - הכנסת הייתה ממתינה עם החקיקה עד פרישת השתיים והרוב היה מתהפך. בג"ץ היה דוחה את העתירות שביקשו לפסול את חוק ביטול עילת הסבירות ולפסול או לדחות את תחולת חוק הנבצרות. אבל לקואליציה הזאת אין תחכום רב, לשון המעטה.
בית המשפט העליון נהנה מהסיטואציה של ממשלה עם אמון ציבורי נמוך במיוחד לנוכח האסון של 7 באוקטובר, וההתערבות החוזרת ונשנית בחוקי היסוד עברה די בשקט. אם זה היה קורה לפני שמחת תורה, היינו רואים סערת ענק בכנסת וברחובות. בפועל הרחובות נותרו שוממים, ואנשים הבינו ובצדק שלא זו העת למלחמות היהודים.
לשחק מול מגרש ריק
הזמן חלף לו, והיועצת המשפטית לממשלה סיכלה דה־פקטו את בדיקת מבקר המדינה. מתניהו אנגלמן הכריז על יציאה לביקורת על מחדלי 7 באוקטובר. אנגלמן הכריז על כך עוד בינואר 2024, מסמכים התחילו להיות מועברים ממשרדי הממשלה, צה"ל והגופים השונים. אולם תנועת אומ"ץ והתנועה למען איכות השלטון עתרו לבג"ץ נגד הליך הבדיקה. בהמשך התייצבה היועצת המשפטית לממשלה לצד צה"ל והשב"כ ומנעה ממבקר המדינה אנגלמן לערוך בדיקה כלשהי על תפקוד הגופים הללו.
חוק יסוד מבקר המדינה קובע בפירוש את סמכותו של המבקר לערוך את הביקורת, ונותן לו את מלוא שיקול הדעת לעשות כן, אולם היועצת גלי בהרב־מיארה הגישה בשם צה"ל והשב"כ בקשה לצו ביניים נגד אנגלמן. הנימוקים היו, בעיניי, מופרכים למהדרין.
בסופו של דבר היא הצליחה לקבל את הצו המונע מאנגלמן את הביקורת. בהרב־מיארה לא מסתירה שמאחורי המהלך עומד לחץ שלה להקים ועדת חקירה ממלכתית. היא חוששת שבדיקה של מבקר המדינה תגרום בפועל לכך שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית. החשש לגיטימי, אבל מה הקשר של היועמ"שית לחששות כאלה? איפה הנימוק המשפטי? בהרב־מיארה המציאה שלא בטוח שיש למבקר המדינה סמכות לעסוק בנושאים ביטחוניים ומדיניים אסטרטגיים. זו המצאה מופרכת לחלוטין. בעבר מבקר המדינה שפירא ערך ביקורת על מבצע צוק איתן (שהיה למעשה מלחמה) ודן בהחלט בעניינים ביטחוניים ומדיניים אסטרטגיים. גם אנגלמן ערך דוח ביטחוני־מדיני אסטרטגי עוד לפני המלחמה, שתוכנו אסור בפרסום בשל רגישותו הרבה. לא בפעם הראשונה, בהרב־מיארה נותנת חוות דעת משפטית שניכר שהיא טומנת בחובה עניינים פוליטיים. לאו דווקא במובן של ימין ושמאל או עניינים מפלגתיים, אבל לא דברים שאמורים להיות מוכרעים בשום צורה על ידי הייעוץ המשפטי לממשלה.
לאחרונה בג"ץ חייב את שר המשפטים למנות נשיא לבית המשפט העליון, לאחר שבמשך שנה שלמה כיהן השופט עוזי פוגלמן כממלא מקום, עקב סירובו של יריב לוין למנות נשיא במינוי קבע. לוין ניסה לעשות תרגילים שהתועלת שלהם אינה קיימת, אך אקצר את התהליך: גם בקרב הזה הוא יפסיד. גם אם זה ייקח עוד שבוע או עוד שבועיים.
כעת נדונה בבג"ץ עצם הסמכות שלו לנהל את סדר יומה של הוועדה לבחירת שופטים, כמי שמכהן כיושב ראש הוועדה לבחירת שופטים. לוין, כנאמן לדרך של הליכה עם ראש בקיר, סירב להגיב לגופה של העתירה. למעשה, הוא נותן לצד השני לשחק מול שער ריק.
"שר המשפטים מסר כי אינו מוצא שיש חשיבות כלשהי לעמדתו ביחס לעתירה, נוכח שלושה טעמים. הטעם הראשון: תפקיד שר המשפטים ממילא כבר רוקן מעיקר תוכנו, וסמכותו החשובה ביותר ניטלה על ידי בית המשפט הנכבד בהחלטת בג"ץ. עתירה זו עניינה נטילת שאריות הסמכות שעוד נותרו בידי השר. נוכח ההחלטה (הקודמת, א"ג) נראה כי ממילא תוצאתה ידועה מראש". כלומר, לוין אומר שהכול מכור אז חבל על הזמן. סליחה, אבל זו גישה תבוסתנית להחריד.
הטעם השני של לוין הוא "עצם החלטת בית המשפט הנכבד לדון בעתירה בהיותו מצוי בניגוד עניינים חריף. זאת, נוכח היות העתירה עוסקת בעניין שבליבת המחלוקת שבין שר המשפטים ובין נציגי בית המשפט הנכבד עצמו, החברים בוועדה לבחירת שופטים".
זו טענה מצחיקה. גם לוין יודע שאין פה ניגוד עניינים על פי הדין. נכון שזה מציב את השופטים בסיטואציה מביכה, אבל חוקית הם אינם מצויים בניגוד עניינים מכיוון שעל פי הדין - ברגע שכל שופטי בית המשפט העליון מצויים בניגוד עניינים, הכלל הוא שאין להם מניעה לדון בתיק.
הטעם השלישי של לוין הוא כי "הנושא אינו שפיט". לוין אפילו אינו מנסה להסביר למה הנושא אינו שפיט. הוא סתם זורק את המשפט הזה, בלי לנסות לשכנע ובלי שאפשר להבין מה הוא בכלל רוצה להגיד. נראה שהתגובה של לוין היא סיכום טוב לשנת המשפט החולפת. הדברים מדברים בעד עצמם.
לתגובות: gravishai@gmail.com