ושמחת בחגך – גם השנה

מצוות ושמחת בחגך

גם בתשרי תשפ"ה מצווים אנו מהתורה לקיים את מצוות "ושמחת בחגך". המצווה אינה מותנית בשום תנאי, גם בתנאים קשים מצווים אנו לשמוח. אלא שהא גופא קשיא, לכאורה שמחה היא תחושה ספונטנית הפורצת מאליה, מבפנים, ולא ניתן לצוות עליה מבחוץ. כיצד ניתן, אפוא, לקיים מצווה זו כחובה? אכן המצווה היא להכיר את ערך החג ולהזדהות איתו, והדבר יביא ממילא לתחושת שמחה. אך גם מי שלא מתעמק בערך החג מצווה על השמחה. ייתכן שהמעשים שיעשה יהיו מן השפה ולחוץ, ללא הזדהות פנימית, אך עצם העשייה ובפרט כשהיא נעשית בציבור, עשויה להביא גם לשמחה רגשית. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". השנה הרגשות מעורבים. איננו מתעלמים מהם, אלא אוחזים בזה ובזה במינון הנכון.

חג הסוכות

אחד מרעיונותיו של חג הסוכות הוא הפסוק "טוב לחסות בה' מבטוח באדם". אין לסמוך רק על הבית המבוצר, המוגן, הממוזג והחזק. לכן אנו יוצאים מהבית לסוכה הקלושה והדלילה, המסוככת בחומרים טבעיים בלבד, כפי שה' בראם. אין הכוונה לסמוך על הנס. את הסוכה יש לבנות בידי אדם, "חג הסוכות תעשה לך", "תעשה" - ולא מן העשוי. סוכה שנעשתה בידי שמיים פסולה. את הסכך יש לקצוץ ולהניחו לשם צל המאפשר לאדם ליהנות מצילו. אך החומרים שמהם עשוי הסכך חייבים להיות טבעיים, כפי שגדלו בידי שמיים. אדם נכנס לסוכה כדי לחוש ש"יחביאנו בצל ידו תחת כנפי השכינה".

בעצם כל חיינו בנויים על יסוד ההכרה שאנו תלויים בחסדי שמיים. אלמלא הכרה זו היינו אפופי חרדות איומות. בכל רגע עלול להתרחש משהו - רעידת אדמה, שיטפון, מגפה, שוד, אלימות קשה, תאונה, בצורת וכו'. אנו נוקטים אמצעי זהירות מפני תופעות מצויות, אך אי אפשר להבטיח ביטחון הרמטי. ובכל זאת כולנו חיים בדרך כלל את חיינו השלווים על מי מנוחות, מתוך רוגע, ללא חרדות מוגזמות. אנו בטוחים שעולם כמנהגו נוהג. יש לו ברוך ה' בעל בית, המכלכל חיים בחסד. אנו סומכים עליו. רק כשקורה אסון, חלילה, אנו מודעים לפתע למעטפת חיינו השברירית. ובכל זאת אנו חוזרים אחר כך לשגרה, לתחושת הביטחון. האסון החריג בא ללמדנו כי "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר". חג הסוכות נועד לחזק בנו את האמונה, את הביטחון. גם כשאנו ספונים בביתנו המוגן, אנו חיים בעצם בסוכה. הכרה זו יש בה מקור שמחה, "כי יצפנני בסוכו... בצור ירוממני".

אומנם כרגע איננו שלווים, אנו נמצאים בעיצומה של לחימה וצמודים לממ"דים, אך ברוך ה' לעומת כמות השיגורים והנזקים הכבדים ברכוש, מעטים יחסית האסונות בנפש. יש להודות לה' ולשמוח על הניסים ועל הנפלאות הרבים. אנו מאמינים שמצבנו הקשה הוא זמני, ועוד נחזור לזמנים כתיקונם, ואף טובים מהם. אנו נאבקים מול ציר הרשע, אך מובטחים אנו שסופו של הטוב למגר את הרוע. לא ייתכן שהעוול, הברוטליות והשטניות ישלטו לאורך ימים, הצדק חייב לנצח במוקדם או במאוחר. ללא אמונה זו אין טעם לחיים. אנו נתגבר אם ירצה ה', נמגר את הרשע, ואינשאללה ננצח את חיזבאללה. אנו מקווים, בוטחים, מאמינים, ושומרים על מורל גבוה, ולכן גם שמחים.

היום, כשאנו מסתכלים אחורה לעבר חג הסוכות תשפ"ד, אנו יודעים שבאותם ימים לפני שחר שמיני עצרת ערך חמאס את הכנותיו האחרונות לקראת אותו בוקר. עתה התברר לנו מה זממו אויבינו באותם ימים. הכול התנהל מתחת לאפנו, לעיני המודיעין הטוב בעולם שיודע הכול, מול המכשול הבטוח שהקמנו מעל לאדמה ומתחתיה, כנגד האמצעים המשוכללים שהצבנו. היינו בטוחים שאיש לא יפתיענו, שהרי אין חכמים כמונו... כל אלה התנפצו כאחת ונפלו כמגדל קלפים בבוקרו של שמיני עצרת. כשנשב בסוכה של שנת תשפ"ה נבין יותר לעומק את הרעיון הגדול של חג הסוכות - "טוב לחסות בה' מבטוח באדם".

הידיעה שלא הכול בידינו צריכה להמריץ אותנו להשתדל ולעשות יותר, ועם זאת להכיר בעובדה שתמיד עלולות להיות תקלות. שלא הכול בידינו. עלינו להשתחרר מגאווה מנופחת, להתאזר בענווה, ובעיקר – להתפלל לחסדי שמיים.

אומנם ברוך ה' האויב נהדף מעל לקרקע, אך עדיין לא מתחתיה. שילמנו מחיר נורא של משפחות שכולות, של פצועים בגוף ובנפש, של חטופים. יישובים רבים שוהים בדירת עראי בדרום ובצפון, הם חיים במעין סוכות כבר שנה שלמה, ומי יודע מתי ישובו לבתיהם. ועם זאת, איננו כפויי טובה מלהודות לה' על הצלתנו מסכנות חמורות ואיומות יותר שזממו אויבינו. לעומת מה שאירע בשמיני עצרת, כיום כולנו יחסית בטוחים יותר ברוך ה'. חרף צערם הגדול של מפונים על הגלייתם ממקומם, הדבר נעשה לשם הצלתם - ישיבם ה' לביתם ולנחלתם בעגלא ובזמן קריב. ברוך ה' הם לא נמצאים כרגע תחת אש. עלינו להודות לה' על כל מה שגמלנו עד כה, אף שאנו רחוקים עדיין ממה שאנו מצפים לו, אך בכל זאת הוא הישג נאה שיש לגמור עליו את ההלל בשמחה ובתקווה. "סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם".

שמיני עצרת

רבים נבוכים בשאלה כיצד לשמוח בשמיני עצרת השתא. האם אפשר לשמוח כרגיל? הרי זהו יום השנה לנרצחים על ידי פראי האדם מחבלי חמאס (ביהדות יום השנה הוא התאריך העברי!)?! התשובה לכך היא עיצומו של חג זה. הוא מורכב.

אבי ז"ל, שעלה ארצה לפני 90 שנה, לא התגעגע מעולם לגלות, אך בשמחת תורה היה נוהג להשוות בין הארץ לחו"ל. בחו"ל היו שני ימי חג, הראשון נקרא שמיני עצרת, אווירתו הייתה רצינית, לא היו בו הקפות, התפללו על הגשם באווירת הימים הנוראים והוזכרו נשמות. היום השני נקרא שמחת תורה ובו רקדו ושמחו ושתו, ומתוך שובבות היו שהגיעו לאווירת פורים. לעומת זאת בארץ ישראל חוגגים את שני הימים יחד. הכול מעורבב, הקפות וחתנים גובלים בהזכרת נשמות, מוסף ותפילת הגשם באווירת יום הכיפורים, והכול מסתיים בשתייה עליזה. שילוב זה, על סתירותיו, מאפיין את היהדות בכלל ואת ארץ ישראל בפרט. לא ניתן לאבל לדכא אותנו, הוא מכיל בתוכו גם גרעיני נחמה ותקווה. מאידך אנו לא מתפרקים משמחה אלא מקיימים "וגילו ברעדה". ארץ ישראל בפרט מתאפיינת באיחוד הניגודים, מזרע וישימון, עומק ורום, עבר ועתיד, ישן וחדש, קודש וחול, תורה ועבודה, מלחמה ושלום, כלל ופרט ועוד ועוד. אנו מתאבלים ושמחים, בוכים ורוקדים. אנו מסיימים את התורה באבל על מות משה, שלא זכה להיכנס לארץ האהובה, ומצמידים לו מיד את ממשיכו יהושע בן נון המכניס את עם ישראל לארצו, ומתברכים יחד איתו בברכת "חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת".

בשמחת תורה השתא נחוש את המורכבות ביתר שאת. אומנם היה רגע קשה בשחרו של חג שמחת תורה בשנה שעברה. לרגע הייתה הסתרת פנים - "ברגע קטון עזבתיך". אך מיד גם התקיים בנו "וברחמים גדולים אקבצך" - עם ישראל התלכד יחד להדוף את האויב למאורותיו. באותה הסתרת פנים הייתה גם הארת עיניים, להכיר אל נכון מי הוא זה ואיזה הוא הצר האויב הניצב מולנו. מטרתו המוצהרת היא להשמיד ולהרוג אותנו, מנער ועד זקן טף נשים ביום אחד.

התברר לנו שאויב זה שולל את עצם קיומה של היהדות בכלל, ובאזור זה בפרט. אנו מצידנו איננו נלחמים באסלאם. יש לנו עימו מכנה משותף - המונותאיזם. אלא שאצלם אחדות הא־ל מחייבת אחידות. יש רק דרך אחת לעובדו – דרך האסלאם – לכן הוא נלחם בנו. זו מלחמת תרבות בין האמונה הפנאטית באלוהי האש, הדם והחרב, לבין המאמינים בא־לוהי השלום, החסד והרחמים. ולכן שום הסכם ושום פשרה לא יסלקו את מוקדי השנאה התהומית, אלא רק טיפול שורש.

על אפם וחמתם נשמח בתורתנו

לא מקרה הוא שמלחמה זו פרצה בשמחת תורה, יום שבו עם ישראל שמח בתורתו. יום שבו אנו קוראים וחוזרים וקוראים בתורה "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן". על דרך הפרפרזה יש מקום לדרשה אקטואלית בעקבות מדרש ידוע:

"הלך לו למדבר פארן אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: "לא תרצח". אמרו לו: היא ירושת אבינו - "ידו בכול ויד כול בו", אין אנו יכולין לחיות בלא היא. ולא קיבלו אותה. בא לו אצל ישראל, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו הן הן, כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע.

המוסלמים רואים את עצמם כבני ישמעאל, והם אימצו במשך הדורות חלקים מתורת ישראל, אך לא ויתרו על תאוות הרצח. אדרבה, הם הפכו אותה למצווה עיקרית שלמענה מותר ואף יש חובה למסור את הנפש. זהו עימות חריף בין שתי תרבויות המנוגדות זו לזו.

המוסלמים הקיצונים השביתו בשנה שעברה את שמחת התורה שלנו - עלינו לשמוח השנה שבעתיים. על אפם ועל חמתם נשמח ונעלוז בתורתנו, תורת האמת והשלום. זו גם צוואת הנופלים ה' ייקום דמם, הם הטילו עלינו משימה לנקום את שפך דמם על ידי ניצחון היהדות על קיצוני האסלאם (לא נקמנות הפורקת יצרי אלימות חלילה, אלא נקמה של ניצחון הטוב על הרוע). ולשם כך יש להעלות את המורל, לשמוח על כל התקדמות במסע הארוך לקראת הניצחון שיגיע אם ירצה ה'.

עם זאת, איננו יכולים להתעלם מהצער הכבד על הדם הרב שנשפך הזועק לשמיים, לשכוח את אבלן של המשפחות השכולות ואת ייסורי התופת של החטופים ייבדלו לחיים. שמחת תורה הוא יום השנה לאסונם. על כל קהילה למצוא דרכים יצירתיות איך לשלב את זכר הקדושים וסבל החטופים בתוך ההקפות השמחות. אביא דוגמה ליצירתיות כזאת, הנהוגה בחצר מודז'יץ מאז השואה. בהקפה השישית מההקפות השניות במוצאי החג כבים האורות, האדמו"ר שר נעימות עצובות ו"אני מאמין" ותוקע בשופר, ואז נדלקים האורות והחוגגים פורצים בריקוד "שתבוא הגאולה משיח שיבוא". אני לא מציע לחקות דווקא צורה זו, ובוודאי לא בחג עצמו. זו רק דוגמה ליצירתיות. אפשר לקיים הקפה כפשוטה, להקיף את הבימה בנעימה שקטה ובתנועה איטית, ואחר כך להמשיך בריקודים. כל קהילה תעשה כהבנתה.

אחת המסקנות שעלינו להסיק, לאחר שחמאס יוכרע, שיש למנות לעזתים מנהיגות דתית פנימית שונה. יש באסלאם מיעוט לא קטן המפרש את הקוראן באופן אחר, לפיו יש להכיר ביהדות, וממילא גם להכיר בעם ישראל ובמדינת ישראל כ"אח בכור" ויש לשתף עימו פעולה. עידוד האסלאם המתון יביא בשורה משמחת לעולם כולו. בכך נמלא את שליחותנו להיות אור לגויים.

"לא יישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבולייך... והיה לך ה' לאור עולם".