חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, בזמן שרבים מהנרצחים בטבח טרם זוהו, הוקמה ממשלת החירום הלאומית. ההחלטה של אנשי המחנה הממלכתי, ובראשם בני גנץ, גדי איזנקוט וגדעון סער, הייתה אחת ההחלטות ההכרחיות באותם ימים קשים, אך בה בעת היא גם עיצבה את ניהול המלחמה חודשים קדימה, לטוב ולרע.
ממשלת ה־64 נקלעה למלחמה במצב קשה למדי. כמחצית מהציבור הישראלי ראו בה ממשלה לא לגיטימית, בעקבות הרפורמה המשפטית שכשלה. רבים אחרים מהמחצית שכן תמכה בה, איבדו את אמונם בהנהגת המדינה בעקבות אסון 7 באוקטובר ופרוץ המלחמה. כבר בשלב המוקדם ההוא, כשהתמונה רק החלה להתבהר, ומספר האבדות והחטופים התגבש, היה ברור כי הממשלה תידרש לקבל החלטות קשות מאוד. החלטות שהרכב הממשלה ה־37 לא יכול היה לקבל במעמדו הציבורי.
הכניסה של גנץ ואיזנקוט לממשלה עשתה את השינוי הדרוש. הכעס על הדרג המדיני והצבאי לא שכך לרגע, אבל תחושת האחריות הלאומית שהשרו ראשי המחנה הממלכתי נתנה לגיטימציה לממשלה להכריז על מטרות המלחמה ובהמשך גם על הכניסה הקרקעית לרצועת עזה. החלק החשוב ביותר היה העובדה שבשעה הקשה ביותר שמדינת ישראל ידעה זה עשורים, בממשלת ישראל ישנה נציגות נרחבת ומשמעותית הן לימין והן לשמאל.
מפלגתו של לפיד הפכה לא רלוונטית
הציבור הישראלי ידע לתגמל את מי שגילו אחריות ונכנסו לממשלת האחדות, ובה בעת ידע להעניש את מי שברחו ממנה. בתוך ימים ספורים טיפס המחנה הממלכתי בסקרים למחוזות 40 המנדטים, כשהנפגעת העיקרית הייתה מפלגת יש עתיד. מפלגתו של יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד החליטה שלא להצטרף לממשלת החירום. באופן רשמי הסיבה הייתה דרישתו של לפיד להוצאת בן גביר וסמוטריץ' מהממשלה, דרישה שכמובן לא נענתה. בפועל, בדיונים שהתקיימו בסיעת יש עתיד, עלו סיבות אחרות, כשבין היתר העריך לפיד כי ממשלת החירום תיאבד את התמיכה הציבורית בקצב מהיר, והוא יהיה שם כדי לקצור את הפירות.
זה כמובן לא קרה. החלטתו של לפיד שלא להיכנס לממשלת החירום הפכה את מפלגתו ללא רלוונטית בציבוריות הישראלית והקריסה אותה בסקרים. כיום חלק בלתי מבוטל מהסקרים אף מציבים אותה כמפלגה הרביעית בגודלה בלבד, הרחק מרצונו של לפיד להוות אלטרנטיבה שלטונית.
אלא שעם חשיבותה התודעתית של ממשלת החירום, היא לא הייתה ממשלת אחדות אמיתית. דרישתם של גנץ ואיזנקוט להרכיב קבינט מלחמה במתכונת של קבינט שינהל את המלחמה נענתה על ידי נתניהו. גם הדרישה להדיר מהקבינט המצומצם כל מי שחושב אסטרטגית אחרת מששת האנשים הרכיבו אותו (נתניהו, גנץ, איזנקוט, גלנט, דרמר ודרעי) נענתה על ידי נתניהו, אף שבינה לבין מסר האחדות שממשלת החירום ניסתה לשדר היה מרחק רב.
התוצאות של דרישות אלו השפיעו רבות על ניהול המלחמה. בראש ובראשונה הן דחקו לספסל את השותפות של הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית. מעבר לכך, הן לא אפשרו את כניסתו של אביגדור ליברמן לאותה ממשלת חירום, שכן נתניהו לא יכול היה להכניס אותו ולהשאיר מחוץ לקבינט המלחמה את בן גביר וסמוטריץ'. יש לציין שדווקא עבור השלישייה הזאת, באותו השלב, כלל לא היה משנה מי מהם יהיה בקבינט המלחמה. רצונם היה אחר: שמישהו שאינו מגיע מאותה תפיסת עולם ישפיע על ניהול המלחמה.
הרכבו של קבינט המלחמה יצר מצב אבסורדי: יחד עם הרמטכ"ל הרצי הלוי, ישבו באותו פורום שלושה רמטכ"לים ועוד אלוף נוסף שאמור היה אף הוא להתמנות לרמטכ"ל. כל השלושה הנותרים לא היו ניציים יותר מהגנרלים שבפורום, כשנתניהו עצמו היה אחד מיוצריה המרכזיים של הקונספציה, אותה קונספציה שנבנתה על ידו ועל ידי הרמטכ"לים שהוא מינה: גנץ ואיזנקוט. על הנייר מדובר היה בהרכב בעל ניסיון צבאי ומדיני עשיר. בפועל, קבינט המלחמה לא תפקד בצורה טובה לאורך כהונתו.
מעל לכול בלט הדשדוש שקבינט המלחמה קידם. בזמן ששרי הקבינט הרגיל, שהמתינו מחוץ לחדר מקבלי ההחלטות, חשבו שצריך לנהל את המלחמה בצורה הרבה יותר אגרסיבית, מהירה והחלטית, ששת חברי קבינט המלחמה דגלו בניהול זהיר, מוגבל ואיטי מאוד של המלחמה. כך התמרון הקרקעי בעזה הפך לארוך יותר ואפקטיבי הרבה פחות ממה שהוא אמור היה להיות. כששרי הקבינט דרשו כבר בפברואר להיכנס לרפיח, קבינט המלחמה לא איפשר זאת, וישראל חיכתה עוד חודשים רבים עד להתחלתו של אחד החלקים החשובים במלחמה.
צעדים שמרחיקים את השבת החטופים
אופי ניהול המלחמה שיצר הקבינט המצומצם גם פגע ביכולת להפעיל לחץ על חמאס, כזה שיוביל אותו לעסקאות חטופים נוספות על בסיס תנאים שישראל יכולה לעמוד בהם. התוכניות שהציג הרצי הלוי, וכמעט שלא זכו לביקורת בתוך החדר הסגור של ששת המחליטים, יצרו שיטת עבודה של כניסות ויציאות שוב ושוב לאותו שטח לחימה. המודל הזה אומנם איפשר כמה מבצעי פתע נגד חמאס, אך בד בבד נתן לארגון הטרור את האפשרות לשקם את יכולותיו ברצועה. גם הקו שהוביל קבינט המלחמה, של לחימה חד־גזרתית ברצועה, יצר מציאות שבה לראשי חמאס היה איפה להסתתר מפני צה"ל. האמירות כי "סינוואר שומע מהמנהרות מתחת לאדמה את הטנקים של צה"ל", כפי שאמר שר הביטחון עוד בסוף דצמבר 23, התבררו כחסרות כל חשיבות.
בנוסף לכך, קבינט המלחמה קבע עובדות בשטח, והגיש הצעות והחלטות שכבר גובשו על ידו לאישור של חברי הקבינט, במה שגרם לרבים מהם להרגיש כמו חותמת גומי. מדובר בהחלטות שעיצבו דרמטית את ניהול המלחמה, כשרבים בקבינט ובממשלה התנגדו להן. דוגמה מובהקת היא הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה, צעד שבקבינט המלחמה התעקשו עליו מתוך טענה שבלעדיו לא תהיה לישראל לגיטימציה אמריקנית לפעול ברצועה, בעוד חברי הקבינט אמרו שמדובר במהלך שמרחיק את הסיכוי לעסקת חטופים נוספת. במבט לאחור ברור שחברי הקבינט צדקו בטענתם. כך גם סירבו בקבינט המלחמה לדון ברעיונות שהביאו חברי הקבינט הרגיל, לדוגמה ניהול ישראלי של הסיוע ההומניטרי ברצועה. התוצאה של אותה התנגדות הייתה שחמאס הוא שמנהל את החיים האזרחיים ברצועה, והוא שהשתלט על רובו המוחלט של הסיוע ההומניטרי העצום שישראל מכניסה פנימה. כל זה רק חיזק את אחיזתו של סינוואר ברצועה, במקום להחליש אותה.
עד כמה קבינט המלחמה גרם לניהול מלחמה כושל יעיד שינוי אופי הפעולות של ישראל מאז התפרקות ממשלת החירום. כמעט כל ההישגים המשמעותיים שישראל רשמה במלחמת חרבות ברזל, ובראשם חיסולם של ראשי הטרור, בדגש על איסמעיל הנייה, מוחמד דף, כל שדרת הפיקוד של חיזבאללה ומעל כולם חסן נסראללה, התבצעו אחרי שממשלת החירום התפרקה. גם עמידתה של ישראל אל מול הלחצים הבין־לאומיים, בדגש על סוגיית ציר פילדלפי, השתפרה לאין ערוך מאז פרישת גנץ ואיזנקוט.
ממשלת החירום לא התפרקה ביום אחד, והגורם שפירק אותה לא היה התנהלות ממשלת ה־64, אלא מכבש הלחצים שהופעל מצד גורמי מחאת קפלן על אנשי המחנה הממלכתי. הסקרים הראו כי הציבור ממש לא מעוניין בפירוק ממשלת החירום, אבל הלחץ של המיעוט הרועש עשה את שלו. מאז גנץ משלם את אותו מחיר אלקטורלי שלפיד שילם בראשית המלחמה כשסירב להיכנס לממשלת החירום, וגם הוא איבד מחצית מהתמיכה הציבורית שצבר לאורך חודשי המלחמה.
במבט לאחור, ממשלת החירום הייתה הכרח המציאות בימים שאחרי 7 באוקטובר, וקשה לראות כיצד בלעדיה מדינת ישראל הייתה מצליחה לצאת מהתהום שהייתה שרויה בה בעקבות האסון. אך לצד זאת, לאחר התנעת התהליך והוצאת ישראל מהבוץ, היא בעיקר הפריעה לצה"ל ולמדינת ישראל לרשום את ההצלחות הכה חשובות, כאלה שבלעדיהן ישראל לא תוכל להכריע במלחמה.