מפונים מהצפון בבית מלון
מפונים מהצפון בבית מלוןצילום: דור פזואלו, פלאש 90

יממה לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל קיבלה הממשלה את אחת ההחלטות הדרמטיות שיעצבו את חודשי הלחימה לאורך השנה כולה: פינויים של תושבי הצפון מבתיהם למלונות. בתחילה, כשהחשש העיקרי היה מניסיון פלישה של כוח רדואן של חיזבאללה, בדומה למה שביצעו מחבלי הנוח'בה בעוטף עזה, הוחלט על פינויים המיידי של התושבים הגרים עד שני קילומטרים מהגבול. יומיים לאחר מכן הורחב הפינוי לעד חמישה קילומטרים מהגבול. ב־12 באוקטובר, כשכבר היה ברור כי הסכנה העיקרית באותו שלב מלבנון אינה איום החדירה אלא איום הטילים, הוחלט להרחיב את הפינוי לכל היישובים שנמצאים בטווח כינון ישיר לירי חיזבאללה.

באותם ימים ההחלטה על הפינוי התקבלה בהבנה מוחלטת. החשש הציבורי ותחושת חוסר האונים הובילו את הציבור להסכים למהלך, שנועד להגן על תושבי הצפון. כל הגורמים הרלוונטיים, החל מראש הממשלה ועד לראש עיריית קריית שמונה וראש מועצת מטולה, הסבירו כמה הפינוי נחוץ.

במצב שישראל הייתה נתונה בו באותם ימים, נראה שאכן היה מדובר בהחלטה נכונה. צה"ל בקושי הצליח להתארגן כדי להדוף את הפלישה מהרצועה, ואף שכוחות רבים עלו לצפון כדי למנוע תרחיש זהה ביישובי הגליל, החשש כי ישראל לא תוכל לבלום פלישה בחזית נוספת היה מוחשי. ברקע הדברים עמדה העובדה הבאה: בניגוד לאמירות שפיזרו בצה"ל במשך שנים, הוא לא ידע להילחם בשתי חזיתות, וחמור מכך, לא נערך מבחינה לוגיסטית ובעיקר מבחינת מלאים להתמודדות שכזאת. בסיטואציה שנוצרה, ההחלטה הייתה מובנת.

הפכו יעד לגיטימי לתקיפה

לצד ההבנה כי ככל הנראה לא היה מנוס מצעד זה, ההשלכות היו דרמטיות. פינוי הצפון יצר לראשונה בתולדות מדינת ישראל רצועת ביטחון בתוך גבולות המדינה. אחד הסעיפים העיקריים של תפיסת הביטחון הישראלית מאז הקמת המדינה הוא העברת הלחימה לשטח האויב. ההחלטה על פינוי הצפון הובילה לכך שלראשונה ישראל מוכנה שזירת המלחמה תהיה בתוך גבולותיה, ובאופן רשמי.

התוצאות היו הרסניות. חיזבאללה, בניגוד לחמאס, כן השתדל לשמור על כללי מלחמה כלשהם, והקפיד להמעיט בירי לעבר מקומות שבהם נמצאים אזרחים. כך למשל הוא תקף שוב ושוב את בסיס פיקוד צפון בצפת, ובמיוחד את מתקן חיל האוויר בהר מירון. יצירת רצועת הביטחון העניקה לו את הלגיטימציה לירות לעבר כל יישובי הגליל המפונים, בטענה שמי שנמצא באותם מקומות הם רק אנשי כוחות הביטחון, ועל כן הם יעד תקיפה לגיטימי במלחמה.

יישובי הצפון ואתרי הטבע בחבל הארץ נהרסו בזה אחרי זה. במטולה, היישוב הסמוך ביותר לגבול, נהרסו כ־300 בתי מגורים, יותר ממחצית מבתי המושבה. בקריית שמונה נפגעו יותר מאלף בניינים, בתים ומבנים, יותר מ־400 מהם נחרבו ללא תקנה, והם מחויבים בהריסה. גם כאן מדובר על קרוב למחצית מיחידות הדיור בעיר.

את הנזקים ליישובי הצפון ייקח שנים לתקן, אך לא ברור אם זאת הבעיה העיקרית שנוצרה בעקבות פינוי התושבים הממושך. למשך חודשים ארוכים תושבי הצפון עברו להתגורר במלונות במרכז ובדרום הארץ. לצד חוסר הנוחות הברור במגורים ממושכים בבתי מלון, התושבים המפונים חוו על בשרם, לעיתים לראשונה בחייהם, את הפערים באיכות החיים בין המרכז לצפון. מערכות החינוך, מערכות הבריאות והתשתיות טובות שם בהרבה.

כבר כיום, לפי מחקרים ובדיקות שערכו הרשויות המקומיות בצפון, שיעור גבוה מתושבי הגליל שפונו אינם מתכננים לחזור ליישובם אלא לעבור למרכז הארץ, או לכל הפחות קרוב יותר למרכזי האוכלוסייה בצפון, למשל חיפה. "ערכנו סקר עם מכללת תל חי בקרב התושבים. כמעט 15 אחוזים אמרו שהם לא חוזרים לעיר ומוצאים מקום אחר לגור בו. 18 אחוזים נוספים אמרו שהם בסבירות גבוהה מאוד לא יחזרו לעיר. שיעור דומה אמרו שבסבירות בינונית הם לא יחזרו לעיר. כלומר קרוב לחצי מתושבי העיר לא מתכננים לחזור אליה. וצריך להבין מי אלה אותם תושבים. מדובר בצעירים, בני 25 עד 45, ובאנשים שמבוססים כלכלית. זאת מכה שייקח שנים לשקם", אמר לפני כחודש ראש עיריית קריית שמונה אביחי שטרן ל'בשבע'.

אחת הבעיות העיקריות בתוכנית הפינוי של הצפון הייתה אבסורדית למדי: בניגוד לדרום הארץ, שם היו תוכניות פינוי מוכנות מראש, גם אם חלקיות ולא מהודקות עד תום, בצפון פשוט לא היו כאלה. הפינוי התנהל ללא שום היערכות מסודרת מראש, על בסיס אלתורים בזמן אמת. התוצאות היו בהתאם. התושבים פוזרו באין־ספור ערים ומלונות, קהילות פורקו ונחצו, היכולת לספק למפונים מענה אזרחי ראוי נפגעה מאוד. ההתנהלות הזאת תרמה תרומה של ממש לפגיעה באמון הציבורי בממשלה ובמערכת הביטחון.

אל כל זה מתווסף הכעס של תושבי הצפון, שבמשך שנים סיפרו להם, ולכל אזרחי המדינה, כי עיקר מאמצי צה"ל מופנים להיערכות למלחמה מול חיזבאללה בצפון, אלא שבפועל לא רק שלא היו תוכניות פינוי לשעת חירום, גם מיגון בתוך הערים והיישובים לא היה קיים, כי ישראל לא השקיעה בו.

במשך 11 חודשי מלחמה החזרתם של תושבי הצפון לביתם כלל לא הייתה חלק ממטרות המלחמה המוגדרות על ידי הקבינט והממשלה. מדובר בעובדה בלתי נתפסת, שנבעה מההחלטה להשקיע את עיקר המאמצים הצבאיים ברצועת עזה. לפני כשלושה שבועות הוסיפו חברי הקבינט לרשימת מטרות המלחמה את החזרת תושבי הצפון לביתם. מהרגע ההוא חל שינוי של 180 מעלות בגזרה הצפונית.

בתוך תשעה ימים ישראל מוטטה כמעט לחלוטין את ארגון חיזבאללה, כאשר כל שדרת הפיקוד של הארגון, חלק ניכר ממאגרי הטילים שלו, ומעל לכול מנהיג הארגון חסן נסראללה הושמדו וחוסלו. האפקטיביות הישראלית, שהחלה במבצע פיצוץ הביפרים ונמשכת ללא הפסקה כל העת, כולל בשעת כתיבת שורות אלה, מעלה שאלות רבות על תפקודה של ישראל לאורך כל חודשי המלחמה.

פרט לשאלות האלה, נדמה שלראשונה תושבי הצפון יכולים לראות את האור בקצה המנהרה, כלומר לראות את השיבה לביתם באופק. לא מדובר רק בצעד החשוב והדרמטי של חיסול שדרת הפיקוד של חיזבאללה, אלא גם בתנאי המגרש שבהם כל צעדי מבצע 'חיצי הצפון' (ו'סדר חדש') מתבצעים: בניגוד לדרישות מפורשות של האמריקאים והצרפתים. לראשונה נראה שמדינת ישראל מתנהלת כמו מדינה עצמאית ששמה בראש סדרי העדיפויות שלה את האינטרסים החיוניים שלה, על חשבון רצונות בעלות בריתה שהניחו משקולות על רגלי ישראל לאורך החודשים האחרונים.

השינוי הזה הוא כנראה הצעד החשוב ביותר בדרך להשבת האמון של תושבי הצפון במדינת ישראל, אמון שבלעדיו יהיה קשה מאוד לשכנע אותם לחזור לבתיהם, אותם נטשו בלית ברירה לפני שנה.