
פחות משבוע אחרי האסון הנורא של 7 באוקטובר, התבטא חבר הכנסת שמחה רוטמן, יושב ראש ועדת החוקה שבה עברו חוקי הרפורמה המשפטית ומי שנחשב לאחד מאדריכליה, לגבי שינוי סדרי העדיפויות בעקבות מצב החירום הלאומי. "כרגע, מבחינתי, בהרבה מאוד תחומים, כל מה שהתרחש עד בוקר שמחת תורה – כרגע לא קיים", אמר בריאיון לערוץ הכנסת. "הרפורמה? לא כל זמן שהמטרה שלנו לנצח את חמאס. לא אפסנו את הדעות שלנו ואת השכל הישר שלנו. אבל עכשיו, אנחנו מאוחדים לניצחון".
אפשר לדון גם בצעד דומה שעשה ארגון 'אחים לנשק', כאשר מיד ביום הטבח עדכן את חבריו שכל ההודעות על השהיית ההתייצבות למילואים בטלות, ובימים שלאחר מכן עסק בעיקר בסיוע לעקורים ולחיילים. יש שיאמרו רחצה בצבע זית, יש שיאמרו חזרה בתשובה - אבל כולם חייבים להודות שלפחות במבחן המעשה, לנוכח האויב החמאסי הרצחני גם הצד השני של מתרס רוטמן הסכים להניח את המחלוקות בצד.
ראשון להתעשת מהאחדות לשעה הזאת היה בית המשפט העליון. תוכן פסק הדין הודלף לעמית סגל כמה ימים לפני כן, ובראשון בינואר - תאריך לא מקרי - פורסם פסק דין צמצום עילת הסבירות. זו לא סתם חזרה לשיח של ה־6 באוקטובר, כפי שאוהבים להתבטא, אלא חזרה אל גרעין הלבה המבעבע שלו. שילוב של ביטול החקיקה היחידה שהעבירה הממשלה בפועל במסגרת הרפורמה שהגתה, כלומר מחיקה גמורה בלי פשרות ובלי הבנות, ושל החידוש החוקתי שמאיים מאז על סדרי השלטון במדינה: ביטול של חוק יסוד שחוקקה הכנסת על ידי בית המשפט העליון.
שלטון משפטי בלי מצרים
לדחיפות הזאת היה תירוץ רשמי: נשיאת העליון חיות והשופטת ענת ברון עמדו ממש לקראת תום תקופת שלושת החודשים לאחר הפרישה שבהם הן עדיין יכולות לפרסם פסקי דין בעתירות שבהן ישבו. משום מה זה נשמע לחלק מהאנשים תירוץ לגיטימי. כלומר, בזמן שתומכי הרפורמה ומתנגדיה מחפים זה על זה בסמטאות חאן יונס וג'באליה, הנשיאה בדימוס חיות חוששת מאוד פן האחדות הטורדנית הזאת תעיב על מורשתה החוקתית. פרופורציות של אנשים בעלי מזג שיפוטי.
הפסיקה הזאת שברה את מאזן האימה של הרשות המחוקקת והרשות השופטת, והעניקה יש מאין לשופטי בית המשפט העליון שלטון משפטי בלי מצרים. למעשה, בפני נבחרי הציבור נותרו כיום שתי ברירות רעות: או לכופף באין אונים את כל המדיניות שלהם בפני עולם הערכים שמייצגים כיום רוב שופטי העליון, או לדהור אל אנרכיה של אי־ציות והתנהלות מקבילה של מוסדות השלטון. שר המשפטים יריב לוין בחר בדרך שלישית, סבלנית וצופה פני עתיד. עם הרבה אחריות לאומית, הוא בחר לא להמשיך את הדינמיקה המדרדרת. הוא נסוג אל עמדות המוצא, תכנן את דרכו מחדש, ומצא דרך סולידית להשפיע בלי לשבור את הכלים.
כשמנתחים את התפלגות השופטים בהחלטה על ביטול התיקון לחוק יסוד השפיטה, אפשר לזהות נקודת אור קטנטנה. אומנם הרוב הגדול הסכים עקרונית עם הדוקטרינה המסוכנת שחידשה הנשיאה בדימוס חיות, שלפיה חוקי יסוד שסותרים את "עקרונות היסוד של השיטה" דינם בטלות, אך בכל זאת ההחלטה התקבלה ברוב דחוק של שמונה שופטים מול שבעה. שבעת המתנגדים לא הסכימו אומנם לגבי בטלות חוק יסוד מבחינה עקרונית, אבל המכנה המשותף הנמוך שלהם היה שבמקרה הספציפי של תיקון עילת הסבירות אין מקום להתערבות בית המשפט. כולם הסכימו שלעקרון הסבירות יש חלופות אחרות בסל הכלים השיפוטי, ושהחקיקה על פי המתווה שהציע שופט העליון סולברג במאמרו היא מידתית גם אם אינם מסכימים איתה.
אמר לוין: שתי שופטות שנמנו על דעת הרוב פרשו מבית המשפט. תיאורטית, אם הדיון היה נערך היום, התיקון לצמצום עילת הסבירות היה שורד. אם כן, הישג סולידי יוכל שר המשפטים לרשום אם ימנה בשיטה המסורתית של הוועדה לבחירת שופטים שני שופטים שיהפכו את המאזן, או לכל הפחות אחד. אלא שמאז התברר, שוב, שאצל שופטי בית המשפט העליון אין פשרות. ייקוב הדין את ההר. אין סטייה במילימטר מהאמת הטהורה, כמו בכתות האדוקות ביותר. במשך חודשים, ועד לרגע זה, מסכלים נציגי השופטים בוועדה לבחירת שופטים כל הסכמה וכל פשרה שתשנה את המאזן המדובר. בפעם השנייה, בתוך שנת מלחמה גורלית לעם ישראל, בבית המשפט העליון לא מתבלבלים. עיניים על הכדור, כמו שאומרים. אחדות, עת צרה, אחוות מילואים? בבית המשפט העליון לא מתרשמים.