שנת תשפ"ד היא שנה קשה לסיכום, מעבר לכך שהיא שנה קשה (בלי קשר לסיכומים). אז לא נסכם. רק אולי כמה מחשבות.
"עין במר בוכה".
בוקר שמחת תורה. האירועים הפתיעו את מדינה ישראל, ותפסו אותה במערומיה מכל הבחינות. כמעט מכל הבחינות. גם אלו שידעו מה אויבינו מסוגלים, רוצים ושואפים לעשות והתריעו על כך עוד הרבה לפני ה'התנתקות' ועד לאחרונה, הופתעו מעוצמת הרוע ו"ההצלחה" של החמאס. בשמחת תורה מדינת ישראל היתה בהלם, והתגובה היתה בהתאם.
כל אחד מאתנו התעורר בבוקר שמחת תורה, ומתישהו הוא התחיל להבין שמשהו לא כרגיל. זה היה נשמע לא הגיוני. חלום רע ולא מציאותי. גם מי שראה בעיניו טנדרים של מחבלים ברחובות שדרות לא העלה על דעתו את גודל האירוע. ובימים שאחרי, כשמימדי האסון החלו להתאסף לכדי תמונה גדולה ואיומה, היה איזשהו "אלם". לא היו מילים שיכולות לבטא את גודל האירוע. זכינו לכמה ימי אחדות מופלאים.
בימים של סוף תשרי ותחילת חשוון היינו ב'מדינה של לוויות', ובמקביל המון חוסר וודאות לגבי החטופים והנעדרים. ימים שבהם שמענו כל יום מאות שמות של נופלים. ימים של עצב ודמעות, ימים של אפר, אבל ובתי קברות. ימים שטרם הצלחנו לעכל שיש לנו חטופים וחטופות במנהרות עזה. ימים של שפלות והשפלה, וחוסר יכולת להרים אפילו טיפה את הראש מהרצפה.
לאט לאט נכנסנו לסוג של "שגרת" מלחמה. קמנו בבקרים ל"הותר לפרסום", והבטנו בתמונות החיילים שאתמול הם עוד חייכו. רגע לפני שהם נפלו. גילינו פתאום כמה גיבורים יש לנו. גילינו פתאום שיש גם גיבורים שלא נפלו. והם מתהלכים בנינו, וממשיכים למסור את כל כוחם ויכולותיהם למען עם ישראל.
בתחילה כתבנו ש"בשמחת תורה מדינת ישראל נתפסה במערומיה כמעט מכל הבחינות". יש בחינה אחת שדוקא בדיוק ההפך. מדינת ישראל, ויותר נכון לדייק – אזרחי המדינה – נתגלו במלוא הדרם, אומץ ליבם ומסירות נפשם. הגבורה והעוצמה שהתגלו על ידי האזרחים והלוחמים שקמו ונלחמו, חלקם בידיים חשופות, במחבלי החמאס, היו לאין שיעור ולפלא גדול. חיילים ואנשים שיכלו להציל את עצמם – בכלל לא העלו על דעתם את האפשרות. צעירים שקפצו על רימונים חיים בהכרה ברורה שזה מה שהם צריכים לעשות באופן "טבעי". ה"דור הצעיר" שידענו להתלונן על השתייכותו ל"דור המסכים" – התגלה בתפארתו, בעוצמתו וביכולתיו הקרביות, הרוחניות והנפשיות.
החמאס חשף את כל הרוע שבן אנוש יכול לגלם, ואילו אצלנו נחשף כל הטוב שבן אנוש יכול להכיל. מסירות נפש וערבות הדדית שאין לה אח ורע בעולם כולו.
"עין במר בוכה, ולב שמח". עצוב וכואב שזו הדרך בה גילינו כמה טוב יש בתוכנו. עצוב וכואב שכך גילינו את הדור המופלא שלנו. ועם כל העצב, אחרי שכבר גילינו – כמה שמחה יש לנו בכך.
ועוד כמה מילים על "לב שמח":
כותב רבי נתן: "...שלא לגרום חס ושלום לערב ולחבר הצרות יחד, שאז אי אפשר לסבלם חס ושלום... שאפילו בעת הצרה חס שלום יסתכלו על הרווח וההרחבה שה' יתברך הרחיב עימו וגמל לו טובות מעודו, וגם בהצרה בעצמה מרחיב לו" (ליקוטי הלכות, כלאי בהמה ד, אות ח). יש בהחלט ענין להסתכל על ניצוצות האור שהיו ועדיין ישנם בתוך החושך הגדול. הניסים הקטנים והגדולים שהיו בשמחת תורה. והיו הרבה כאלה. ההבטה אל האורות הקטנים – לא מתעלמת מהחושך ולא מבטלת אותו, רק מפרידה קצת בין חושך אחד לחושך שני, ונותנת אפשרות "לנשום" בתוך הקושי הגדול.
"עין במר בוכה". בשביל להצליח לצאת מהתקופה הזו מחוזקים, חייבים לראות גם את ה"לב שמח". את הטוב שהיה לפני. את הטוב שיש בתוך החושך, ואת הטוב שצומח פה כעת. ועוד אי אפשר לומר שאנחנו "אחרי".
בימים האחרונים, מאז התקפת הביפרים וחיסול ראש הנחש ימ"ש, מדינת ישראל מתחילה מעט לזקוף את קומתה ולהרים ראש. ולוואי והנחישות הזו תמשיך ביתר שאת וביתר עוז, באחדות ובדבקות של כולם יחד.
שנת תשפ"ד, למי שהצליח לשים לב בין גשמי ההפגזות, היתה שנה ברוכה בגשמים. מי שזכה לראות את הכנרת – ראה עד כמה היא מלאה וגדושה בגשמי ברכה. גם זו טובה גדולה, בתוך החושך של השנה הזו.
ישנה תפילה הנאמרת בעת עצירת גשמים. בשנה זו נשאתי תפילה זו בתוך ברכת שמע קולנו פעמים רבות, עם 'השמטה' של ענייני הגשמים. וכמה מתאימה היא גם כתפילה לקראת שנה הבאה:
"וַעֲנֵנוּ בּוֹרֵא עוֹלָם בְּמִדַּת הַרַחֲמִים,
בּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, לְהוֹדִיעַ גָּדְלוֹ וְהַדְרַת כְּבוֹדוֹ.
שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה... שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זוֹ מִכָּל דָּבָר רָע,
וּמִכֹּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל מִינֵי פוּרְעָנוּת,
וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה וְאַחֲרִית שָׁלוֹם.
חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ... וְהָסֵר מִמֶּנּוּ דֶּבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב,
וְחַיָּה רָעָה
וּשְׁבִי
וּבִזָּה, וְיֵצֶר הָרָע, וָחֳלָיִים רָעִים וְקָשִׁים
וּמְאֹרָעוֹת רָעוֹת וְקָשׁוֹת.
וּגְזוֹר עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת מִלְּפָנֶיךָ,
וְיָגֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ
וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הַרַחֲמִים,
וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ".
"עין במר בוכה ולב שמח, עוקד והנעקד והמזבח" (מתוך פיוט לראש השנה הנאמר לפני התקיעות).
ה' אלוקינו. כמה נעקדו לפניך בשנה זו על המזבח. ולא היה איל שיעלה במקומם, רק היה סבך. כמה דם נשפך כמים, ובתחילה אפילו אין קובר. עין במר בוכה. על אשר חרפוך אויבנו, ועל כל חללי עמנו. על כל המשפחות השכולות שאבדו את יקירם. על כל המפונים שלא נמצאים בביתם. על כל האמהות שדואגות ולא ישנות כבר שנה שלמה. וכל זה בד בבד עם "לב שמח". הודאה על כל הטוב אשר התגלה. על המיוחדות שיש לעם שלנו מכל העמים. אין עוד עם כזה בעולם. ואם היינו צריכים לבחור האם להשתייך לטוב שהתגלה או לרוע שהתגלה, אין ספק במה היינו בוחרים.
"מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה,
רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עלייך חמלה.
התנערי, מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי...
והיו למשסה שאסיך, ורחקו כל מבלעייך,
ישיש עלייך אלוקייך, כמשוש חתן על כלה".
וכמה מתאים לשנה זו הסליחה הלקוחה מתוך סליחות לתענית אסתר:
"קַנֵּא לְשִׁמְךָ נוֹרָא וְנִקְדָּשׁ,
חֲזֵה כַרְמְךָ נֶהֱרָס וְנִדָּשׁ.
זְרוּיֵינוּ קַבֵּץ, וְשִׁיר לְךָ יְחֻדָּשׁ
קַיְּמֵם וְהַחֲיֵם, בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
וְכַעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת בְּאוֹתָן הַיָּמִים
אִתָּנוּ הַפְלֵא תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים
מְצֹא לְפָנֶיךָ כֹּפֶר וְתַנְחוּמִים
אֵ-ל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רחמים"