השמועות שעברו מפה לאוזן במהלך השבת האחרונה, על חיסולו של רב המרצחים הלבנוני, הובילו אותי לברר עם אחד מחברי הקהילה, בכיר במערכת הביטחון, את נכונותן. לאחר שאישר את הדברים, הוסיף ואמר לי פחות או יותר במילים האלה: "תראה מה זה, שנים על גבי שנים 'הרמנו להם', ובעיקר – הפחדנו את עצמנו...".

דבריו הדהדו בראשי ביתר שאת כשהמשכנו לשמוע על הפעולות הנועזות של חיילנו הגיבורים בכל החזיתות וברגעים אלה ממש, עם כניסתם ללבנון.

שירי האמונה והתקווה הרבים שהמלחמה הזאת מולידה, המעידים על תהליכי עומק שמתרחשים בזהות הלאומית ובחיבור למסורת בחברה הישראלית, הם נושא למאמר סקירה בפני עצמו. אבל עד אז, השיר החדש של הזמר והיוצר ישי ריבו, הוא הזדמנות לסקירה קצרה שמאפשרת גם התבוננות על הזמן והשעה, כהכנה לשנה החדשה, הבאה עלינו לטובה בעזרת ה'.

השיר ששמו "יהי רצון", כמו שירים נוספים של ריבו, הוא מעין תפילה בלשון ימינו. הנה הבית הראשון והפזמון: "יהי רצון שיהיה ליבי נכון, ועיני תדע לבחון את מבחן הזמן, שיהיה ברור שדבר אינו אבוד, ומה שנדמה שבור הרי זה מתוקן, וכמו מתוך חלום החיסרון השיגעון ירוצו במקום, לא עוד יעשו בנו שום רושם כלל ועיקר והעיקר, לא לפחד כלל, לא לפחד כלל, לא לפחד כלל, לא לפחד, גם אם כל העולם, כולו גשר צר, והעיקר לא לפחד".

המלחמה הזאת, על שלל אתגריה ואיומיה, הביאה את נושא הפחד והגבורה על הפחד לרמות אחרות לגמרי. סיפורי הגבורה הבלתי נתפסים שזורמים ללא הפסקה כבר כמעט שנה בכל הערוצים, הם ביטוי לאמונה עמוקה שפועמת בעורקים הרוחניים של העם שלנו, שגורמים לכך ששום אתגר כמעט לא מאיים על הלוחמים – בחזית ובעורף.

קללת הגלות שתמציתה: "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף" (ויקרא כו, לו), סרה מן הלבבות, והגבורה הפלאית שמוקרנת מכל עבר ממש מעוררת השתאות. השיר של ישי ריבו מבטא תפילה למבט בהיר, ומסתכם בדברים הידועים המבוססים על תורתו של רבי נחמן מברסלב: "והעיקר לא לפחד". ננסה להעמיק בהבנת המשפט הזה.

האויב האמיתי

הנה דברי רבי נחמן שעליהם מבוסס השיר: "וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר – שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל" (ליקוטי מוהר"ן תניינא מח).

וכך הסביר את דבריו פרופ' שלום רוזנברג, והצביע על האויב האמיתי המחולל בתוכנו את הפחד: "החיים הם כמו הליכה על גשר צר. מה הבעיה בגשר שכזה? אילו היינו מצויים על קרקע יציבה, ונדרשים לעבור בנתיב שנניח שרוחבו ארבעים ס"מ, היינו יכולים לעשות זאת בקלות וללא סטייה לצדדים. אבל אילו היינו נדרשים לעבור בגשר שרוחבו זהה לנתיב הצר, אך הוא תלוי בגובה של מאה מטרים מעל פני הקרקע – היינו מתקשים לעשות זאת. לא מפני שאיננו יכולים אלא בשל הפחד הנלווה להליכה: 'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד'.

"דוגמה זו מלמדת אותנו שהאויב האמיתי איננו נמצא בחוץ, אלא בפנים, בתוכנו. אנחנו צריכים ללמוד לא לפחד, ואפילו לא לפחד מהפחד עצמו, כדברי פרנקלין רוזוולט, מפני שהפחד מסוכן מאוד, הוא משתק ומונע מאיתנו להתקדם על גשר החיים. הדרך לעבור את הגשר היא בעזרת האמונה, כמו שניסח זאת רבי נתן:

"'וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד, וְהָעִקָּר הוּא שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד הָאָדָם כְּלָל, וְעִקַּר הַהִתְחַזְּקוּת לַעֲבֹר עַל הַגֶּשֶׁר צַר בְּשָׁלוֹם בְּלִי פַּחַד הוּא הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה כַּנַּ"ל. בְּחִינַת שְׁמַע יִשְֹרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לְמִלְחָמָה, בִּזְכוּת שְׁמַע יִשְֹרָאֵל, הַיְנוּ אֱמוּנָה כַּנַּ"ל... כִּי מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם אֱמוּנָה חֲזָקָה, בְּוַדַּאי יְנַצַּח כָּל הַמִּלְחָמוֹת...'" ("גשר צר", עמ' 94).

רבי נחמן נוגע ביסוד עמוק מאוד שמבהיר את בעיות הנפש של האדם בעולם המודרני והפוסט־מודרני נטול האמונה שבו אנו חיים כיום: ללא אמונה העולם הזה מנוכר ומאיים. רק האמונה מאפשרת לעבור על הגשר הצר, ועל כל צרה, צוקה ומיצר, ללא פחד וללא מורא. מה שמוביל אותנו להבנה נוספת.

הרב והפסיכיאטר

אחד הקטעים המכוננים והאהובים עליי בכתבי הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, הוא ההסבר האמוני־פסיכולוגי שלו לפחד האנושי ולדרך להתמודד איתו. וכך כתב בספרו "על התשובה": "השתעבדות האדם להקב"ה צריכה להיות מוחלטת וללא־תנאי. השתעבדות החלטית זו פירושה חרות גמורה לגבי שאר שיעבודים שבין אדם לאדם. ההשתעבדות לה' שהיא כל־מקיפה משחררת ממילא את האדם משורה ארוכה של שיעבודים אחרים.

"אמר לי פעם פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת 'ובכן תן פחדך' שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, שכן 'הפחד' הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני האדם לוקים בהן. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד ובוודאי שאין מקום להתפלל על 'פחד'".

"אין אני פסיכיאטר, אבל דווקא מדבריו הבינותי טיבה של תפילה זו שהתקינו חכמי־ישראל. וכך גם עניתי לאותו פסיכיאטר: רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים. יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש פוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם, או שלא יהיו מפורסמים מספיק; יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות, אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את 'המחלה ההיא'.

"האדם מלא וגדוש פחדים קטנים. אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל־ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני הכשלון, מפני העוני, מפני הזיקנה, מפני חוסר־הפופולריות או המחלות – הווה אומר: הפחד מפני הקב"ה! ומכאן התפילה: 'ובכן תן פחדך, ה' אלוהינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת'. הלוואי ויבוא הפחד הגדולה זה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו.

"הוא הדין בהשתעבדות האדם. אדם שיש לו מלך אחד בלבד, אשר לו ורק לו הוא משועבד בנאמנות מוחלטת – רק אז הוא משוחרר ובן חורין. אם יש לו יותר מהשתעבדות אחת זו, יש כאן מעין שיתוף עם עבודה־זרה... השתעבדות אחת בלבד יש לנו והיא להקב"ה ולתורה שנתן לנו כדרך חיים ולסולם ערכים רוחניים שהתווה לנו..." ("על התשובה", 138–139)

אל תירא עבדי יעקב

ראש השנה מכונה בתורה "יום תרועה" (במדבר כט, א) ו"זיכרון תרועה" (ויקרא כג, כד). קול השופר בכלל וקול התרועה, השבורה הגונחת והמייללת בפרט, מביעים חרדה ומעוררים חרדה, כדברי עמוס הנביא: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ..." (עמוס ג, ו). אלא שהחרדה הזאת, מחברת אותנו אל עומק הנשמה ואל עומק האמונה, ממוססת בכך את כל יתר החרדות ומחברת אותנו לאמונה בכך ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". וכך כתב הרב קוק זצ"ל בערב ראש השנה לפני כתשעים שנה:

"קול השופר ביום הגדול והקדוש לאדונינו, מכריז על נצח ישראל, הוא קורא באזנינו את ההכרזה האדירה: אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל! ובתקופתנו זאת שצרינו ושוטני נפשנו אומרים 'לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד' (תהלים פג, ה), כמה עמוק צריך להיות בלבנו הרושם של ההכרזה המעודדת הזאת". (התור, תרצ"ד, גליון לו; מאמרי הראי"ה עמ' 146–147 "השופר והחצוצרות"; מועדי הראיה עמ' 72).

דברי הרב קוק כאילו נכתבו בימים אלה ממש – "ובתקופתנו זאת שצרינו ושוטני נפשנו אומרים "לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד", ומבאר בדבריו שקול השופר המחריד והמפחיד, איננו אלא קולה של האמונה בנצח ישראל, קול הנצח המסלק את כל יתר הפחדים החולפים ועוברים; "הוא קורא באזנינו את ההכרזה האדירה: אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל!". ו"כמה עמוק צריך להיות בלבנו הרושם של ההכרזה המעודדת הזאת". והעיקר לא לפחד!

מתוך המאמר שיפורסם בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר