ראש השנה הוא יום של התחדשות. יום של חשבון נפש. יום של תיקון. הוא בא בתוך ימים של תשובה. התשובה מיותמת ומונחת כאבן שאין לה הופכין.
הדתי אומר, "אני דתי והתשובה היא ענין לחילוניים". החילוני אומר "אני לא דתי והתשובה היא ענין לדתיים". האמת היא שהתשובה רלבנטית לכולם.
התשובה רלבנטית לאדם באשר הוא אדם. כי תשובה היא מלשון לשוב. לשוב למקור. לימים שבהם טווינו את חלומותינו לעתיד. לימים שבהם חלמנו איך נראה בעתיד. לימים שבהם תכננו איך ייראו היחסים שלנו עם בני ובנות הזוג שלנו.
איך יראו היחסים שלנו עם ההורים שלנו, עם חברינו לעבודה. איך יראו היחסים שלנו עם עצמנו, ואיך יראו היחסים שלנו עם בוראנו. פעם בשנה, אנו עוצרים את מירוץ החיים ובוחנים האם אנו עומדים בציפיות שלנו מעצמנו, האם כך רצינו שנראה?
הרב קוק באורות התשובה, כותב את הפסקה הבאה, שלדעתי היא פוגשת כל אדם, במהלך החיים: "וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל ככלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד' מאיר עליו. אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מידותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאת חיים הגונים לנפש טהורה. רגשותיו מעורבבים בקדרות וצימאון שמעורר לו גיעול רוחני. מתבייש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו. וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום, מתמרמר הוא על עצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים שלו, שאין לו תוכן מיוחד, רק הוא כולו כמו נתון בסד."
אם אנו מרגישים כאן כאב, זה מלמד על משהו בריא. החולים במחלות קשות לא מרגישים כאב. הגוף שלהם לא זועק. המחלה מתגלה מאוחר מידי. אנו צריכים לברך על הכאב. אך לאן הולכים אתו?
לעיתים אדם אומר לעצמו השינוי שאני צריך לעשות בעצמי הוא כה רב, עד שהוא מתייאש מלעשות תיקון. יצר הרע רוצה שנחשוב על שינוי גדול. כי כך מובטח שניכשל. התשובה היותר יעילה היא פעולה קטנה. תיקון קטן שאנו מקבלים על עצמנו. זה כל מה שנדרש. ובקבלה הזו יש משהו משחרר. משהו שאומר לעצמי שאני עדיין בריא, ואני עדיין יכול לתקן.
אפשר לפרוט זאת לשלושה מעגלים:
א. המעגל האישי: למשל להתחיל לעשות ספורט (בינתיים רק פעם בשבוע). לעשן סיגריה אחת פחות. לאכול בריא יותר. להתנתק מהסלולרי לשלוש שעות ביום. להאמין בעצמי יותר. אולי גם לאהוב את עצמי יותר.
ב. מעגל בני המשפחה והסביבה: אולי אחליט לבוא פעם בחודש עם זר פרחים הביתה ואביע הערכה לבן זוגי. או לפחות: אולי אקבל על עצמי להיכנס בחיוך הביתה ולא זעוף ולא כעוס. אולי אתקשר יותר להוריי ואתעניין בשלומם. אולי אומר להם שאני מעריך אותם על מה שעשו למעני. אולי אשתדל אחת ביום לכתוב תודה למישהו. אולי סוף סוף אבקש סליחה מחבר לעבודה. אולי כבר אמחל למישהו שפגע בי גם אם הוא אינו מבקש מחילה?
ג. מעגל שלי עם בוראי. יש לנו לא מעט עבודה במעגל ש'בינו לבין המקום'. אולי אקפיד לא לדבר במהלך התפילה. או לפחות לא כשתפילין לראשי. אולי אמצא מנין שמתפלל לאט יותר. אולי אגיע כמה דקות לפני התפילה כדי שתפילתי לא תהיה קבע אלא רחמים ותחנונים. ועוד.
חשוב לבחור דבר קבוע. לא רק "להשתדל להיות יותר טוב". קבלה של "השתדלות" הולכת לאיבוד. אם הבוס שלנו היה אומר לנו "תעבוד ואשתדל לשלם לך שכר". אני מניח שהוא היה נשאר לבד. עדיף לקבל על עצמנו משהו, גם אם קטן, אך מוחלט.
מובא במסכת ראש השנה כך:
"שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו נכתבים לחיים לא זכו נכתבים למיתה."
לכאורה זו אמירה מייאשת. אם דנים אותי על העבר, מה יש לי לעשות עם כך בהתחדש השנה? איני יכול למחוק את מה שכבר היה.
אומר הנתיבות שלום, הספרים הם להבא. הם לעתיד. הם אינם מתייחסים לעבר. לא בכדי הם לא נפתחו בסוף השנה. ביום ראש השנה שואלים את האדם באיזה ספר אתה מעוניין לרשום את עצמך לשנה הבאה: האם בספרם של אנשים שהחליטו לתקן את עצמם, ולו תיקון קטן. האם בספרם של בינוניים שימשיכו לחיות את חייהם בלא שום תיקון. או חלילה בספר רשעים. החשוב הוא מהי המגמה וכיוון הדרך שאדם בוחר לשנה הבאה.
קבלה לעתיד והרצון לשינוי המגמה משחררים מיידית מתחושת המסגר והמחנק. וכך ממשיך וכותב הרב קוק:
"קדושה וטהרה חופפות עליו. אהבה אין קץ מלא כל רוחו, נפשו צמאה לה'... והוא מבושר שנמחו כל פשעיו, הידועים ושאינם ידועים, שהוא נברא מחדש בריה חדשה, שכל העולם כולו וכל העולמים התחדשו עמו, והכל אומר שירה "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו" (יומא פו א).
להצלחת עם ישראל במלחמת קוממיותו, לע"נ כל הנופלים במערכה על הארץ, ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי, ומור חמי משה נחמיה.