אסף מלאך
אסף מלאךצילום: חופשי

שנת תשפ"ד תיזכר בתולדות ישראל כשנה קשה וכואבת, ובתולדות מדינת ישראל כשנה הכואבת מכל.

טבח אכזרי שכבר חשבנו שאיננו בגדר האפשרי, עוד ועוד ועוד גיבורים שנפלו בקרבות, והפצע השותת וחסר התקדים של כמות בלתי נתפשת של חטופים בשבי האויב - שטרם הצלחנו לרפאו.

אבל זו גם היתה שנה של חבלי לידה בסדר גודל מקראי. שנת דם, ואש, ותימרות עשן.

ובסופה של שנה, מבעד לערפל הקרב והלמות המלחמה, עולה חשבון נפשה האסטרטגי של מדינת ישראל ושל התנועה הציונית לעת הזו. שהרי, אין כמו השנה הזו לבטא את כשלונה של הציונות בשלוש מטרות-על שהציבה לעצמה:

א. *החלום לביטולה של שנאת ישראל* - על ידי האוטואמנסיפציה והנורמליזציה של העם היהודי, התברר בשנה זו כפנטזיה רחוקה מאי פעם. השתרשות שונאי ישראל אפילו באוניברסיטאות העילית במערב מבהירה שהקיום היהודי נותר לעומתי, ונותר בו עוד צורך חיוני לחיזוק מתמיד של כח העמידה הנבנה בעיקר דרך חידוד הזהות הפנימית.

ב. *הרצון למנוע טבח ביהודים* - דורות חונכו על "לעולם לא עוד", מ"בעיר ההרגה" של ביאליק והלאה, מקישינב ועד השואה, והנה לא הצלחנו לפרוע את השטר. כוחנו ועוצם ידינו לא עמד לנו ביום פקודה.

ג. *התשוקה האוטופית לביטול כולל של הצורך במלחמות* - לחלום הזה היו שותפים רבים מן ההוגים הציונים, מהרצל ועד הראי"ה קוק - חלום שהוא כמעט פרוגרסיבי אלא שכוכבי המציאות סרבו להסתדר על פיו, ואדרבה, כיום ברור לנו יותר מאי פעם שידו של היהודי עוד תאלץ להמשיך ולהחזיק ברמחים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים.

ומאידך, דווקא על רקע הכשלון הצורב הזה, מתחדדת הצלחתה המטאורית של התנועה הציונית בהשבת העם היהודי לארצו, גם היא בשלושה היבטים:

א. *ההבטחה שנעמוד על נפשנו כנגד הקמים לכלותנו* - שנשיב למבקשי נפשנו שבעתיים אל חיקם, שננקום את נקמת דם אחינו וקרובינו השפוך. טבח שמחת תורה תשפ"ד חידד שאת הטבח לא מנענו, אבל החרבנו את ארצם, את שכונותיהם, ואת חדרי משכבם ושלחנו אותם לגלות הגוף והנפש. נקמת הנטבחים והמעונים תיזכר היטב במזרח התיכון והיא שיוצרת את קיר הברזל החדש ואת שיקום ההרתעה. אין אנו שמחים בנפול אויבנו, אך אנו מחוייבים אל החוק המוסרי וההיסטורי ואל הצדק הפואטי המשיב לעושי הרעה כרשעתם ובו בזמן מעקר את יכולתם להמשיך ולהרע.

ב. *ההבטחה להפוך את כשרונות העם היהודי לאור גויים* - לעומת רעיונות 'תורת התעודה', שהתגלגלו היום לרעיונות 'תיקון עולם' ביהדות האמריקאית, קראה הציונות לעם היהודי לפעול ברמה לאומית-מדינתית ולהביא את יכולותיו וכשרונותיו לידי ביטוי דווקא ברמה זו. השנה הזו חידדה את המיקום הייחודי של מדינת ישראל כעומדת בחוד החנית במאבק של העולם החופשי שאיבד את בטחונו העצמי - כנגד ציר הרשע העולמי.

מיטב הכשרון היהודי נחשף בשנה זו והוא סמל ומופת לעולם החופשי - הן בהבנה שאת ציר הרשע העולמי יש להכות שוק על ירק בשדה הקרב. רק כך ורק המעז מנצח. והן ביכולת לעשות זאת בחכמה וביצירתיות מופלאה.

ג. *ההבנה שעלינו לקחת את גורלנו בידינו* - אפשר להמשיך לדמיין שלימוד התורה הוא שחיסל את נסראללה, שרף את נמלי חודידה, ופרק את חטיבות החמאס אבל מי שעיניו בראשו יודע שהרג אויבינו לא קרה בברק שהפציע מן השמים ולא בניסים שקרו ללומדי התורה. ברכת ה' באה רק על מעשה ידיהם של לוחמים, מדענים, טייסים, אנשי הייטק ומודיעין שעבדו יומם ולילה באיסוף, פענוח, הערכה, והתקפה.

זהו קו הגבול הציוני שמאז ועד היום איננו עובר בין דתיים לחילוניים - שהרי לציונות היו תומכים דתיים וחילוניים. ומתנגדים דתיים וחילוניים. חותמה של התנועה הציונית היא ההבנה שעלינו לקחת את גורלנו בידינו. לצעוד בעקבות קריאתו של יואב: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-להינו".

אלו שישה היבטים. ויש עוד אחד.

תשפ"ד באה בעקבות תשפ"ג. בעקבות הקרע הגדול בתוכנו, והנכונות לחצות עוד ועוד קווים אדומים במאבק הפנימי בתוכנו, עד כדי פירוק צה"ל ופירוק ההרתעה הישראלית על ידי חלקים מתוך החברה הישראלית. לעומתה, תשפ"ד חשפה את עוצמת הסולידריות, את עוצמת ההתגייסות ללא גבול ואת עוצמת היחד שבעת פקודה אין לנו בלתן.

לתשפ"ד אין סוף. היא מסיימת באמצע.

קוראת אל התפילה שתחל שנה וברכותיה.

שנת ישועות, שנת נחמות.