השרה אורית סטרוק
השרה אורית סטרוקצילום: ערוץ 7

"ועל המדינות בו יאמר" – אי אפשר להיכנס לשנת תשפ"ה בלי לסכם את השנה הדרמטית הזו, שנת תשפ"ד, ובלי לשאול מה בעצם הביאה שנה זו למדינה שלנו.

שנה בה חווינו אימה ותקומה, זוועה וגבורה, אבל וזקיפות קומה, התפכחות ועמידה איתנה. שנה בה נחשפנו לעומק הרוע של אויבינו, לשפל-המדרגה של רבים מ"ידידינו" בעולם שבחרו לעמוד מנגד, ולגובה הגבורה, גדולת-הרוח ומסירות הנפש של רבים כל כך מבנינו.

נראה ששעה אחת אמש, כשמדינה שלמה מתכנסת למרחבים מוגנים תחת מתקפת טילים כבדה אך-מיורטת-היטב מאיראן, ובה-בעת ברחובות תל-אביב מתנהל מסע-הרג אכזרי, ואילו באחד מישובי הצפון נסתמת בבטון מנהרה-חודרת מלבנון – שעה אחת כזו מקפלת בתוכה את כל השנה כולה.

אם נתבונן היטב בשעה הזו, שהסתיימה בשבעה נרצחים בתל אביב, כל אחד מהם עולם מלא, ביירוט מוצלח ומדויק של כמאתיים טילים עם כמעט אפס נזקים, ובאפס חטופים מישובי הצפון למרות אותה המנהרה - אם נתבונן בה היטב נשכיל להבין עד כמה נכון להודות מעומק הלב על שבאותו שמיני-עצרת הנורא התקיים באויבינו "יתפרדו כל פועלי אוון".

הטבח שפתח את השנה, הטבח האכזרי הזה שרובנו לא יכולנו אפילו לדמיין בראש השנה הקודם, שנתפסנו כל כך לא מוכנים ולא ערוכים לקראתו, שמלווה אותנו מאז כאירוע טראומטי שאין לדעת איך נתאושש ממנו – הטבח הזה היה רק חלק קטן מהתכנית הגדולה של אויבינו, תכנית להשמדתנו. כן, להשמדת מדינת ישראל, לא פחות. התכנית הגדולה כללה מתקפה בו-זמנית מכל הזירות כולן, מתקפה שהיינו נתפסים אליה ללא שום מוכנות.

לו תכניתם הזדונית של אויבינו היתה יוצאת לפועל כמתוכנן, היינו סופגים בו-זמנית פלישה עמוקה מאד מצפון ומדרום, (ואולי גם במרכז הארץ ע"י מחבלי הרשות הפלסטינית, תכף נגיע לזה), טבח נוראי בישובים בכל הצפון, חטופים מכל הגזרות, השתלטות על בסיסי צה"ל ויתר גורמי הבטחון (כפי שקרה באוגדת עזה), טילים מדויקים (שטרם הושמדו) מלבנון אל המתקנים האסטרטגיים ביותר שלנו בלב הארץ, על כל המשמעויות הנגזרות מהפסקת-תיפקוד של מערכות קריטיות, ירי מקביל מכל הגזרות כולן, וכל זאת בהפתעה, אותה הפתעה של השביעי-באוקטובר, ללא מוכנות-מראש שלנו, בתת-תיפקוד, כשכל המידע המודיעיני האיכותי שנאסף לאורך שנים, וכל ההכנות שנעשו למבצעי-ביפרים ושאר מבצעים מתוחכמים – לא יכולים לעמוד לנו בתוך הכאוס אליו היינו נקלעים.

שום דבר ממה ש"חשף" אתמול דובר צה"ל לא היה הפתעה מבחינתי. ולא רק אני ידעתי, כל מי שצריך היה לדעת, הכיר את ההכנות שעשה החיזבאללה לאורך שנים, את ההתחמשות, את האימונים, את הטילים המדויקים – בכל יום שעובר נחשפים אזרחי ישראל לרוחב היריעה האיומה והמאיימת, הידועה לצה"ל, לגורמי המודיעין, לחברי ועדת החוץ והבטחון, ולדרג המדיני, שנים רבות.

אז למה לא פעלנו קודם? שואלים עכשיו רבים, את השאלה שאני-עצמי שאלתי שוב ושוב, בכל תפקיד בו הייתי, את כל מי שניתן היה לשאול, גם לגבי הצפון, וגם לגבי הדרום. למה בנינו לעצמנו תיאוריות לפיהם אויבינו "מורתעים", בעודם מתחמשים לנגד עינינו? למה צמצמנו עצמנו לצבא "קטן וחכם", שגודלו נגזר מההגדרה-הבסיסית שאין צורך ואין שום רצון בצבא מתמרן, בטח לא כובש, מחוץ לגבולותינו?

אולי הכל נעוץ במשפט הזה שבו פתחנו, הלקוח מתפילת מוסף של ראש השנה: "ועל המדינות בו יאמר: אי זו לחרב, אי זו לשלום" – כל כך רצינו שלום, כל כך רצינו להתרחק מהחרב, עד ששגינו באשליות אותן מכרנו לעצמנו, ולא הבנו את האמת הפשוטה: שהרוצה בשלום, בשלום אמיתי, צריך לדעת גם להשתמש בחרב.

השאיפה הזו לשלום פותחה לאורך שנים כתודעה ציבורית שאי-אפשר היה להתנגד לה, ויצרה דה-לגיטימציה פנים-ישראלית לכל צעד שעלול להפר את ה"שלום" המדומיין הזה. לא בכדי השבתי, לפני למעלה משנה, שיבוא יום ונאלץ לשוב לעזה, אבל כיוון שצעד כזה יעלה בקורבנות רבים, ממילא הוא יתבצע רק כשדעת הקהל תבשיל לכך. את האמת המרה הזו על דעת הקהל הכירו גם מקבלי ההחלטות, ופעלו בהתאם, או נכון יותר: בחרו שלא לפעול.

כל המגישים באולפנים ששואלים היום בפליאה ובטון-מאשים מדוע לא תקפנו את החיזבאללה קודם, מדוע לא השמדנו את ארסנל התחמושת המסוכן שלו עד עכשיו, מדוע לא חיסלנו את מפקדיו ולא הכנסנו את צה"ל לדרום לבנון כבר לפני שנים – כמעט כולם היו שואלים בפנים חמורות-סבר שאלות הפוכות לחלוטין לו היתה ממשלה כלשהי מחליטה על כל הצעדים הללו לפני שנים, אתם יודעים מה? אפילו רק לפני שנה. למה ללכת רחוק? כולם-כולם הריעו להסכם הגז עם ממשלת-לבנון הלא-קיימת, וכמעט כולם לחצו להפסקת אש רק לפני ימים אחדים. לגיטימציה, זה שם הקוד שמאפשר פעולה. לגיטימציה פנים-ישראלית נדרשת לכל פעילות צבאית התקפית, ואת המצרך החשוב הזה היו מי שפעלו לאורך שנים לחסל לחלוטין.

וכאן אני מגיעה לזירה השביעית, הזירה שדווקא היא גבתה מאתנו שבעה קורבנות אמש. הזירה המכונה "הפלסטינית", זו שהקמנו בה במו-ידינו "רשות פלסטינית" חמושה, ואך לפני שנה, ערב ראש השנה תשפ"ד, אפילו המשכנו לחמש אותה בנשק מתוחכם. הזירה הזו מסכנת אותנו מאד, וגם זה לגמרי לא סוד. היא מסכנת אותנו גם בטרור הרצחני שראינו אמש, וגם בטרור המדיני-משפטי שהיא מנהלת נגדנו בזירה הבינלאומית. וגם בה, ובמיוחד בה, בגלל הסמיכות שלה אלינו אפילו ללא גבול, אסור לנו להתעורר מאוחר מידי. וגם בה חייבים להבין שאסור להמתין ללגיטימציה, כי תמיד יהיו כאלה שיגידו שזה לא לגיטימי, ואל הדה-לגיטימציה אנו עלולים לשלם, וכבר משלמים, בדם ודמעות רבים מידי.

"תהא שנת פריצת דרך" – כתבתי בפתח שנת תשפ"ד, ולא ידעתי ולא שיערתי עד כמה כזו היא תהיה. בשנה אחת נפרצו כל כך הרבה דרכים שהיו חסומות בפנינו, דרכים קריטיות לבטחוננו ולעצם קיומנו. למרבה הכאב, הגענו לפריצת הדרך הזו רק לאחר שאויבינו פרצו את דלתותינו-שלנו, רק לאחר ששילמנו הרבה דם ודמעות. ועם זאת חובה עלינו לראות, גם מבעד לדמעות, עד כמה חשוב שהשכלנו סוף סוף לפרוץ את הדרכים הללו.

בפתח שנת תשפ"ה, אקוה ואתפלל שתהא שנת פקיחת העיניים, שנזכה לפקוח את עינינו מבעוד-יום, להתעורר מבעוד-זמן, ליזום ולהפתיע את אויבינו ולא להיות מופתעים על ידם. נתפלל גם שתהא שנת פדיון השבויים שלנו, ושנת פתיחת הלבבות לאחדות בינינו.

"תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך, ותקוה טובה לדורשיך, שמחה לארצך וששון לעירך", אמן כן יהי רצון.