סגן ראש עיריית שדרות, אלעד קלימי, מברך בראיון לערוץ 7 על המהלכים האחרונים בהם נוקט הצבא המעביר את תושבי צפון עזה דרומה במה שנראה כראשיתו של מהלך חדש משמעותי וארוך טווח.
"דחיקת העזתים דרומה היא שינוי מגמה מבורך כשצה"ל ולמעשה זה מה שראש העיר זעק ואמר במשך חודשים ארוכים מתחילת המלחמה, לא לתת לאף תושב עזתי לחזור לצפון הרצועה", אומר קלימי ומוסיף כי לטעמו האזור כולו אמור להיות בשליטה ישראלית מוחלטת ולפחות שיהיה במהלך זה תשלום בשטח שהופך להיות מוחזק בידי צבא ההגנה לישראל "ועכשיו תתחילו אתם לרדוף אחרינו כדי להחזיר לנו את החטופים היקרים שמוחזקים בידיכם".
קלימי מוסיף ומדגיש כי אם אכן מדובר בחלק מיישום תכנית האלופים הרי שהדבר מבורך, אם כי נכון לפעול בתכנית רחבה ומשמעותית יותר, כלומר ליישב את צפון הרצועה בישובים יהודים, "אבל מבחינת ביטחון תושבי שדרות, הם לא יהיו בטוחים ולא ירגישו בטוחים כשיש עזתים בצפון הרצועה. לא מדובר רק בתושבי שדרות אלא בתושבי כל הישובים והקיבוצים שבאזור. זה דבר מאוד ברור. לא מסובך להבין שאם יושבים מחבלים קילומטר מהבית שלך אין ביטחון".
"הראיה לכך היא שצה"ל שעדיין מטהר את צפון הרצועה לא החזיר את הרכבת וזה המבחן. כשצה"ל יגיד שבטוח לנסוע ברכבת שמגיע קרוב לבתי צפון הרצועה המשמעות עבור התושבים היא שמספיק בטוח. אם לא מחזירים את הרכבת ותושבים עזתים נמצאים במרחק של קילומטר מהבית שלנו, איך נרגיש בטוחים? הרי כל אחד שם יכול לקחת טיל ומחלון הבית שלו לירות בנו, גם אם זה יעלה לו בחייו".
על פרק הזמן שבו מתכוון צה"ל להותיר את העזתים בדרומה של הרצועה והאפשרות שמדובר יהיה בפרק זמן קצר בלבד, אומר קלימי כי הוא "מקווה שבצה"ל הפנימו שאין תחליף לאחיזה בשטח. מקווה שזה לא לחודשיים שלושה. אם זה רק לחודשים שלושה אז זה באמת חסר תכלית. זה אולי בערך ואולי ליד או כאילו, אבל פעולות צריכות להיות עם תכלית, ואם ההגנה היא התכלית אז את זה משיגים באחיזה בשטח. כדי להגן על כפר עזה, ניר עם, ארז וכל שאר הישובים צריך להיות במקומות שבהם צה"ל נמצא ולא לחודשיים שלושה".
על התחושה בקרב התושבים לנוכח מהלכי הצבא, אומר קלימי כי גם אם לא ניתן להגדיר זאת כתחושה רגועה יותר, הרי שניתן להגדיר זאת כתחושה אופטימית יותר לנוכח מה שנראה כשינוי מגמה. "כבר תקופה ארוכה לא שמענו בומים על הראש של העזתים וזה הדאיג לא רק את תושבי שדרות. אם לא תוקפים בעוצמה בעזה מה יגרום להם להחזיר לנו את החטופים, האחים והאחיות שלנו. עכשיו הבומים חזרו, עוד בניינים נהרסים, עוד מנהרות מסוכלות ועוד טרור חוטף על הראש אש כבדה ואנחנו רואים בזה סיבה לאופטימיות".
בהמשך השיחה אתו חוזר קלימי לתחושות מאז בוקר יום שמחת תורה בשנה שעברה והוא מציין כי מאז אזכרת האחד עדר חודש לטבח הוא פוגש משפחה אחר משפחה ורגעי המפגש קשים מאוד. "חלק מההרוגים חברים אישיים שלי, חברים לקבוצת הריצה, שוטרים, אנשי כיבוי ואחרים. ביניהם גם קובי פריינטה, חבר טוב שלי שקרוי על שם דודו שנהרג חמישים שנה קודם במלחמת יום כיפור, כך גם סרן שילה כהן, קצין שלדג, בן של חברים טובים, כלומר שאנחנו חיים את הכאב הזה בכל יום. הוא מול העיניים שלנו יחד עם המשפחות שאנחנו מבקרים אותם כל הזמן".
"אני עוד לא מעכל", הוא אומר ומספר על אירוע זיכרון מיוחד שהתקיים במרכז החוסן של העיר ובו שיחזרו את רגעי החרדה והדאגה והבירורים בקבוצות הווטסאפ לגבי מצבם של חברים עד שעת הערב בה הגיעו הגופות שגם הוא היה בין המזהים אותן. "זה מציף אותנו".
עם זאת הוא מדגיש כי התחושה היא ש"אירע כאן הבלתי ייאמן לרעה ולטובה. הלב מכיל גם את כל הכאב הבלתי נתפס הזה של מה שקרה שם, ואי אפשר שלא לבכות עם המשפחות של החברים, וגם לראות את החיים בשדרות חוזרים למסלולם. הייתי בבית הספר המקיף בטקס עם התלמידים ובסופו של הטקס שרו עם ישראל חי עם עוד מאה תלמידים חדשים שנוספו לבית הספר, עוד אלף משפחות התווספו לעיר. זה ממש נס. כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה תקווה יחד. ממש עין במר בוכה ולב שמח. זה כנראה חלק מה-DNA שלנו כעם".