סמ"ר הודיה הרוש, אלמנתו של רס"ר אליהו מיכאל הי"ד, שנלחם בגבורה נגד המחבלים שתקפו את שדרות ב-7 באוקטובר, סיפרה בראיון לערוץ 7 על השנה שעברה מאז הטבח, השכול האישי וגידול שלוש הבנות שלה לבד.
"אני חיה את היום הזה כל יום מחדש," היא אומרת, "התאריך ה-7.10 תמיד ייחקק לנו בלב. איבדנו את אליהו שלי ועוד מלא אנשים קרובים. עברתי הרבה בשנה הזאת ועדיין אני אומרת איך הגיוני שעברה שנה".
הרוש משתפת על הקושי של ראש השנה האחרון: "חג ראשון ארוך בלי אליהו ועם המון מחשבות. בראש השנה שעבר, בורא עולם החליט שהוא קוטף לי את היקר לי מכל, את בעלי. שנה שעברה ישבנו יחד עם הבנות ואכלנו סימנים, ולא חשבתי שאחרי פחות מחודש אני לא אראה אותו יותר. אני מרגישה כמו בסרט. לא חשבתי שאהיה אלמנה צעירה בת 25 עם שלוש בנות קטנות. פתאום צריך לבחור אם לשקוע בשכול או לבחור בחיים. בחרתי בחיים, קמתי מהשכול ולגדל את שלוש הבנות האוצרות שהוא השאיר לי, וחזרתי אחרי שבועיים לעבודה במשטרת נתיבות. בזכות אמא שלי הצלחתי לחזור לחיים".
בהתייחסות לשאלה איך מבשרים לשלוש בנות קטנות שאבא לא יחזור, הרוש סיפרה: "בישרו לי בלילה בין מוצ"ש לראשון שאליהו נהרג. והתחלתי ישר לחשוב איך מסבירים ל-3 בנות קטנות שאבא איננו. אבא היה אומר לי תמיד, 'יש לי 3 בנות, מה אני צריך עוד בחיים האלה. הם האהבות הקטנות שלי'. בבוקר של ה-8 באוקטובר, התקשרתי לפסיכולוגית של עיריית נתיבות ואנחנו בונות סיפור.
'אבא הלך לשמור ולהגן כמו שהוא אוהב, ובמלחמה יש מתים, וגם אבא מת. אבא אתנו בלב. אנחנו יכולים לדבר אליו והוא שומע אותנו, אבל לא יכול להגיב'. ככה סיפרתי לבנות. ליה שלי, הגדולה, ביקשה ממני לספר את זה שוב. רק אחרי עשרה חודשים בטיול בפאפוס של ארגון אלמנות צה"ל, עם השיר של עדן חסון 'שקיעות אדומות', היא בכתה ואמרה לי, 'אמא, אני מתגעגעת לאבא'".
הרוש, שחוותה את השבעה, החליטה להנציח את זכרו של אליהו: "אליהו היה אדם צנוע ושקט. בשבעה החלטתי שאני רוצה שכולם יזכרו וידעו מי הוא היה. איך יתכן שלא יזכרו את הגיבור שלי? החלטתי שאני עולה בכל פלטפורמה אפשרית כדי להנציח אותו. אנחנו עובדים כרגע על הנצחה גדולה: להכניס ספר תורה לבית הכנסת, ונוטעים עצים לזכרו, שיעורי תורה וערבי הפרשת חלה. עשיתי עשרות הרצאות בארה"ב, בבליטימור, אורלנדו ומיאמי, כדי להנציח את השם שלו, דווקא בגלל שהיה צנוע ושקט. הפסדתי. הוא היה יחיד בדור".