בבוקר השחור ההוא, יצאו מאות גברים ונשים, חרדים וחילונים, ימנים ושמאלניים, בני העיר והקיבוצים, להילחם על הבית.
יצאנו לדרך לא סלולה, מלאה מהמורות, אך צעדנו בביטחון מלא ואמונה כי הצלת חיים היא ערך עליון. יצאנו מבלי להבין מול מה אנו נלחמים, אך ידענו בוודאות על מה אנו נלחמים.
נלחמנו על הארץ, מול מרצחי חמאס הארורים. אותם ברברים שפלים שפחדו להילחם בקרבות הגונים. נלחמנו להציל חיים. הנחיתות הטקטית הייתה מורגשת אך על אף זאת, בני עמי חתרו למגע, בקרבות גבורה עקובים מדם, בערבות הדדית שאי אפשר לתאר במילים בחרו בתקווה, בחרו בניצחון. הם לא הלכו כצאן לטבח כמו בתקופות אפלות בהיסטוריה של עמנו, בבוקר השחור ההוא בחר העם היושב בציון, בתקווה ובגבורה.
דורות עוד יספרו על ההולכים בדרך הזו, הדרך שבה בחרו אזרחי המדינה להילחם על ארצם ומולדתם, אומתנו הקטנה בעלת ההיסטוריה המשמעותית ידעה תלאות רבות, ולכולם יכולנו.
רבים שואלים אותי מה היה המרכיב שניצח את הבוקר הארור? והתשובה היא כי לא האמל"ח הוא שניצח אלא הרוח, הרוח בלבבות והתקווה לניצחון.
ידעו אויבינו כי מולם יעמדו אריות ולביאות, שאינם יהססו לעמוד כנגד כל אויב, נביט לו בלבן של העיניים ונביס אותו.
עם זאת, שילמנו מחירים כבדים, ננצור בליבנו תמיד את האחים שנפלו בקרב, האריות שרצו ראשונים אל תוך האש בכדי להציל את אחיהם. לא יתומים נפלו אלא עם אחיהם לצידם ואביהם מעליהם. בתקווה כי ישובו חטופינו במהרה הביתה כי הלב אינו שלם.
עם ישראל חי, ומנצח.