לוחמים בעזה
לוחמים בעזהצילום: דובר צה"ל

בישראל כבר הורגלנו למעבר החד שבין זיכרון לתקומה, לסיום יום של אבל ופתיחתן של חגיגות יום העצמאות.

ביום הזיכרון המאולתר בינתיים של השביעי לעשירי עוד אין את המקבילה של יום העצמאות, אבל אפשר ורצוי בהחלט להצביע על כמה סימנים חיוביים בכיוון. אולי, רק אולי, בעוד כמה שנים נוכל לציין את שני החלקים – אסון ותקומה – זה לצד זה.

כבר עכשיו אפשר לסמן את הנקודות החיוביות, את הדברים שאם הם יימשכו – הם יסמלו יותר מכל את הצד החיובי של השנה האחרונה, את ההתפכחות ואת הקוממיות. שש מתוכן אני רוצה לחדד כאן.

הראשונה היא מות הקונספציה. במשך שנים שלטה בישראל תפיסת קונספציה, היא לא התחילה בערב שמחת תורה אשתקד ולא בחודשים שלפני כן, היא לא נולדה במסדרונות אמ"ן או 8200, ואין אדם אחד ויחיד שאחראי לה.

תפיסת הקונספציה החלה בשגיאה האיומה של אוסלו, כשממשלת ישראל בטיפשותה החליטה שזה רעיון טוב לייבא לכאן רב מרצחים ואלפים מאנשיו, לתת להם נשק ושליטה ולקוות לטוב. תפיסת הקונספציה המשיכה כשאחרי עשור של טרור ויותר מאלף ישראלים שנרצחו, המשכנו למהלך בלתי נתפס של עקירת אלפי ישראלים מבתיהם והפקרתה של רצועת עזה לטובת השתלטות ידועה מראש של ארגון טרור רצחני עם ארומה של אסלאם קיצוני. תפיסת הקונספציה גם בצבצה בין לבין, כשברחנו מלבנון בצורה משפילה, והעלנו את קרנו של נסראללה בעיני כל העולם הערבי.

התפיסה הזו התנפצה באופן סופי ומוחלט. נכון, יש עדיין בחוגי השמאל הסהרורי מי שמדברים על שלום מחודש ויש בשמאל האמריקני מי שעדיין מפנטז על מדינה פלסטינית, אבל כל אזרח ישראלי ריאלי כבר התפכח. מדינת ישראל, יש לקוות, כבר לא תשקע בפנטזיות על שלום על הנייר ודם ברחובות.

הנקודה השנייה היא המאבק הנחוש בארגוני הטרור: אחרי שנים של דשדוש, אחרי מבצעים מהאוויר בלבד או נגד ארגונים ספציפיים ורק נגדם, אחרי מלחמות שהסתיימו בלי הכרעה וסבבים חסרי תוחלת, נראה שהאסימון נפל במדינת ישראל – אי אפשר ואסור לחיות לצד ארגוני טרור.

זה כולל את ההשמדה הכמעט מוחלטת של חמאס, כן, אולי חמאס זה רעיון שקשה להשמיד, אבל גם הנאצים היו רעיון והרעיון הזה כבר לא משפיע ולא הורס את חייהם של מיליונים. רעיונות עוועים תמיד יישארו, אבל כל עוד נקפיד למחוק את האפקטיביות שלהם זה בסדר.

זה כולל גם את המאבק בחיזבאללה, בתקווה שישראל לא תעשה חצי עבודה ולא תיבהל מהמחאות הגלובליות. זה כולל את הטיפול המוגבר וחסר הפשרות בטרור ביו"ש, כולל סדרה ארוכה של חיסול טרוריסטים שנעשית כמעט מתחת לרדאר בפרופורציה לחזיתות האחרות. זה כולל גם הפגנת יכולות מול החותים, מול ארגוני הטרור בסוריה ומול השלוחות האיראניות בעיראק. לא בכל המקומות האלו נשמיד את ארגוני הטרור, אבל אם נצא מהאירוע הזה עם מיגור של הטרור ביו"ש, בעזה ובלבנון, זה יהיה בצדק אירוע חיובי היסטורי שישליך על ישראל שנים רבות קדימה.

הנקודה השלישית היא גביית המחיר מראשי הנחש: אם עד לפני שנה ישראל התלבטה, הסתפקה, חששה ונרתעה בכל פעם שעלתה לדיון האפשרות לפגוע בטרוריסט בכיר, זה נגמר. הנה רשימה חלקית: איימן נופל, ג'יהאד מוחסיין, סאלח ערורי, מרואן עיסא, מוחמד רזא זאהדי, מוחמד דף, פואד שוכר, אסמעיל הנייה, אברהים עקיל, חסן נסראללה ועוד ועוד. כל אחד מהם עם ידיים נוטפות דם, חיסולו של כל אחד מהם בימים כתיקונם היה מייצר כותרות ענק ומהווה אירוע בפני עצמו, וכעת זה מתרחש על בסיס יומי כמעט.

הנקודה הרביעית היא ההתמודדות הישירה מול ציר הרשע. במשך שנים מתריע נתניהו מהסכנה האיראנית, במשך עשורים מנהלות ישראל ואיראן מלחמת צללים, במרחב הביון ובמרחב הקיברנטי, כעת זה גם יצא לעיני כל. איראן, שלא בחוכמה, בחרה להכריז מלחמה על ישראל ולשגר פעמיים מתקפות ישירות של מאות טילים לשטחנו. ישראל מרוויחה מהמאורע הזה שלוש פעמים: 1. בהוכחת יכולות ההגנה האוויריות שלה ששמו ללעג וקלס את האיראנים. 2. בדעת הקהל העולמית שלא יכולה להכחיש יותר את המעורבות האיראנית בהפעלת ארגוני הטרור והרצח. 3. בהזדמנות הנדירה והחד פעמית ללכת עד הסוף גם בחזית הזו, להוביל מאבק בינלאומי עד להפלתו של שלטון האייתוללות.

הנקודה החמישית היא ההשפעה העולמית: מי שחושב שהעולם כבר עבר הלאה, היה צריך לפתוח הבוקר את כל אתרי החדשות הגדולים בעולם, מניו יורק טיימס ועד פוקס ניוז, מה-BBC ועד CNN, כותרות השנה למלחמה – תזכורות לשביעי באוקטובר, ניתוח מצב ותיעוד מגוון כבשו את כל הכותרות הראשיות.

השביעי לעשירי היה קריאת השכמה למערב. חלקו נענה לה, בעיקר באגף הרפובליקני של ארה"ב, אך גם בחלק המתון יותר של האגף הדמוקרטי, וכמובן תומכי ישראל ברחבי העולם, מחאבייר מיליי הארגנטינאי וחירט וילדרס ההולנדי ועד מרין לה פן בצרפת ורישי סונאק בבריטניה. האמירה נגד הטרור נשמעה בבהירות שאין דוגמתה במאבק ההירואי של איש העסקים ביל אקמן נגד ראשי האוניברסיטאות תלויות הקונטקסט, היא נשמעה בבהירות בנאומו ההיסטורי של ראש הממשלה בקונגרס והיא נשמעה בבהירות במאות ואלפי עצרות תמיכה והזדהות ברחבי העולם החופשי.

ולסיום, הנקודה השישית והחשובה מכולן היא העובדה ששוב נחשפה העוצמה הפנימית של מדינת ישראל, ושאחרי כל נבואות הזעם על התפוררות הקולקטיב הישראלי, על היותנו מדינה של קורי עכביש, על האידיאליזם שאבד ועל דור צעיר ששקוע בסמארטפון ובטיקטוק, גילינו את הדור הצעיר האיכותי ביותר שהיה כאן. צעירים שיודעים על מה ולמה הם נלחמים ומה הם מקריבים ובשביל מה. ישראל הצליחה לשקם את יכולת ההרתעה וליצור לעצמה תדמית בלתי מנוצחת ותחושה של 'בעל הבית השתגע' במזרח התיכון. בסעודיה צופים, במצרים לומדים, במדינות המפרץ ובצפון סוריה נהנים. סביר להניח (ובתנאי שזו לא תהיה קונספציה) שישראל לא תותקף שוב בעתיד הקרוב...