התפילה הראשונה של יום כיפור מתירה את נדרינו, ואנחנו הולכים בה מיום כיפור שעבר עד יום הכיפורים הזה, ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה, אמן. אז הלכתי והצצתי בטור שלי מיום כיפור הקודם. רציתי לבדוק מה העסיק אותי־אותנו אז, בעולם הקודם.
בערב יום כיפור תשפ"ד כתבתי על מלחמה. לא הייתה זו מלחמת חרבות ברזל, היא הרי עוד לא פרצה אז. כתבתי על מלחמת יום כיפור. במשך יובל שנים היא הייתה ה־מלחמה. גם היום אנחנו פוגשים בכל מקום יתומים ואחים שכולים וחברים כואבים ופצועים מהמלחמה ההיא, שטביעות אצבעותיה עדיין ניכרות בנו. אבל למלחמה ההיא הייתה עונה תקשורתית ברורה.
בכל ערב יום כיפור היו נשלפים סיפורים חדשים, פרוטוקולים שלא נחשפו, עדויות של לוחמים ממעוז זה או אחר, סיפור של משפחה שכולה שהתפתח במשך עשרות שנים, זיכרונות, שירים, מסות. שנים רבות תמהתי כמה פצע יכול לדמם, איך הוא יכול להעסיק את הכותבים, מאיפה חוצבים כל כך הרבה חומר? בני דורי צחקו על זה קצת. לא יכול להיות שמלחמה אחת מפרנסת כל כך הרבה גיליונות עיתונים ותוכניות וספרים, בכל יום כיפור מחדש.
בחול המועד סוכות תשפ"ד עוד הספקנו לעלות לרמת הגולן, לאירוע מיוחד שהפיק צה"ל לכבוד התאריך העגול של חמישים שנה למלחמה. ביקרנו באנדרטאות ושמענו את חוויות הלוחמים מהשטח. את ההוא שהגיע למילואים בבגד ים עם מגבת וכפכפים והאמין שתוך שבוע הוא בבית, כי כך הוא זכר מהמלחמה הקודמת, ואת זה שעלה על טנק אבל גילה שהוא תקול ולא מצליח לנסוע ודילג לטנק הבא, ואת ההוא שנקלע למארב של סורים ויצא ממנו בנס. פגשנו גם מדריך טיולים ותיק שעשה סיור פרטי ליתומת מלחמה שמעולם לא ביקרה במקום שבו אביה נהרג, אפילו שזה קרה בתעלה בהרי הגולן, הושט היד ובכה בם.
גם הערב האחרון של חיים פרי, אומן ופסל מקיבוץ ניר עוז שנחטף ונרצח בשבי, הוקדש לסיפורי מלחמת יום כיפור. כל המשפחה שלו, על ילדיה ונכדיה, התכנסה בביתה של הבת נעם, ושם גולל חיים בפניהם לראשונה אחרי כל כך הרבה שנים את כל מה שקרה לו בחזית סיני במלחמה. התאריך האזרחי היה אז 6.10, ואיש לא הבין מה מצפה לכולנו ביום שלמחרת.
ויהי ערב ויהי בוקר ומתקפת הפתע שטפה את העוטף ונשאבנו למלחמת חרבות ברזל. שנה אחר כך, והסיפורים מהיום ההוא מסופרים בכל אמצעי התקשורת ומוסרטים בסרטי תעודה, וארוזים בראיונות טלוויזיה ובתוכניות רדיו ובהסכתים ובספרים. אנחנו נמצאים בעידן של הצפת מידע ובתקופה שבה יש לנו הרבה מאוד חומר גלם מצולם, ועם כל זה - ברור לכולנו שאי אפשר לנסות להבין הכול ולתפוס את התמונה המלאה, אפילו לא סיפור של קיבוץ אחד או מוצב אחד במלואו. פתאום נראה שגם חמישים שנה לא יספיקו כדי לספר ולחקור ולנסות להבין את מה שהיה כאן. אחרי הרבה שנים אנחנו מבינים את בני ה־70 פלוס, את השתיקה, את הטראומה, את העצב, את החיטוט הבלתי פוסק בפצע ההוא, את הניסיון להבין שוב ושוב איך זה קרה.
כן, כל דור חושב שהוא יותר חכם מזה שקדם לו, שהוא יודע הכול, שאצלו הדברים יהיו שונים, ואז ההיסטוריה חוזרת בצונאמי גדול. הפתעה אכזרית יותר, ששמה לה למטרה לרצוח, לחטוף ולהתעלל באזרחים ולא להילחם מול חיילים, כזו שפרושה לאורך כל גבול עזה. דור מלחמת יום כיפור היקר, אם היינו מבינים מול מה עמדתם שם, ועם מה התמודדתם ואתם עדיין מתמודדים, אם הכאב שלכם היה נצרב מספיק עמוק גם בלב של הדור הבא, אולי היינו זוכרים ממה צריך להיזהר, אולי מערכות המודיעין והמבצעים שלנו היו פחות שאננות. אולי הטבח הזה היה נמנע. ערב יום כיפור אחרי חמישים ואחת שנה, הגיע הזמן לבקש סליחה. היינו צריכים להיות ענווים יותר, מבינים יותר ורגישים יותר, אולי כך היינו מטמיעים את הלקחים באמת.
להתחיל לשאול את השאלות
אבל הלמידה מהמלחמה ההיא לא נגמרת כאן. כשמביטים עליה אפשר להבין שאנחנו נמצאים היום בראשיתו של תהליך ארוך מאוד. תהליך שמתחיל בהבנת העובדות - מה באמת היה שם בשמחת תורה בבוקר, מה הייתה שרשרת האירועים, מה קדם למה, וממשיך בשאלה מה היו הכשלים ומה הביא לכך. ועדות חקירה אמינות חייבות לקום, כדי ללמוד את שהיה ולהפיק לקחים יעילים לעתיד. כל זה ייקח כמה שנים. המלחמה, הרי, עדיין בעיצומה.
ולצד הבנת העובדות והטיפול בכשלים ובמחדלים, מצפים לנו תהליכים חברתיים שאנחנו עוד לא יודעים לאן הם צפויים להתפתח. ההשלכות החברתיות של מלחמת יום כיפור ניכרו לעין שנים קדימה: המלחמה ההיא הביאה את המהפך הפוליטי בישראל, ובעקבותיה פרץ משבר כלכלי. המלחמה הביאה גל של חזרה בתשובה, היא הולידה את תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון ובחבל עזה ואנשי תקשורת נוהגים לראות בה את קו פרשת המים בתקשורת ובצורך לקיים תקשורת ביקורתית.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הציע השבוע לקרוא למלחמה 'מלחמת התקומה'. בלי להתייחס לסיבת ההצעה, האם היא מגיעה כדי להפיח רוח בעם או שיש כאן מניע פוליטי, המושג תקומה מהדהד לנו שחזרנו אל מושגי הבסיס, אל ערכי הליבה של האמונה, המדינה והחברה שיצרנו פה. הרבה מאוד סוגיות נפתחות ונבחנות מחדש בחודשים האלה. ההבנה שיהיו עוד מלחמות ושבטווח הזמן הנראה לעין לא נוכל לשבת תחת הגפן והתאנה שנטענו בחצרות הבתים, ושכבר לא כדאי שנספר לעצמנו את הסיפור הזה. ההבנה שאי אפשר לסמוך על נשק שמגיע מחו"ל, ובכלל שלמדינות בעולם יש שלל אינטרסים ואמונות ובהם אנטישמיות שקופצת להן מדי פעם כמו שריר לא רצוני. ההבנה שאנחנו חייבים צבא מילואים גדול הרבה יותר ממה שיש לנו, ושמגזרים נוספים חייבים לשאת את האלונקה הזאת, כי המצב היום הוא בלתי אפשרי. העובדה שחבלי ארץ שלמים פונו מיושביהם ומישהו יצטרך לבנות אותם ואיך ייראה הצפון החדש־ישן הזה, ואיך ייראה עוטף עזה, ואיך תיראה עזה עצמה. ומה הקשר, והאם יש קשר, בין ממשלת ימין לביטחון, ואיך ייראו השמאל והימין שאחרי המלחמה, ואיך תיראה החברה בישראל בעוד כמה שנים ועוד ועוד. שאלות שיש להן השלכות חברתיות כבדות משקל.
אנחנו בראשיתה של דרך. הארץ, כאמור, עוד לא שקטה וסופה של המלחמה עדיין לא נראה לעין. איננו יודעים לאן כל זה הולך. אבל השאלות כבר מציצות מעבר לפינה וראוי לשאול כבר עכשיו לאן נרצה שהמדינה והחברה ילכו אחרי המלחמה הזאת, איך אנחנו רוצים להיראות, במה נאמין ולאן נצעד. ובעיקר, מה המקום של כל אחד מאיתנו בתהליכי העומק האלה. מה אנחנו יכולים לתרום ובמה אנחנו יכולים לסייע.
לתגובות: ofralax@gmail.com