היה מרגש לראות לפני שנה את מגדל אייפל מואר בצבעי כחול־לבן, כמחוות הזדהות לאחר 7 באוקטובר. גם השנה התקיימו בכל העולם עצרות תמיכה בישראל ובמלחמתנו הצודקת נגד הברברים שמאיימים להשמיד לא רק אותנו, אלא את הציוויליזציה המערבית כולה. זאת אומרת לא בכל העולם, רק בחלקו, כלומר פה ושם הניפו את דגל ישראל ומהר מהר קיפלו אותו כדי לא לעצבן את האנטישמים. וזו גם לא הייתה תמיכה במלחמתנו הצודקת, כי בעיני מדינות המערב אין דבר כזה מלחמה צודקת, בטח לא אם היהודים עלולים לנצח בה. לכן ארצות הברית מעכבת חימושים חיוניים, בריטניה אוסרת למכור לנו נשק, וקנדה ביטלה חוזה לאספקת כלי רכב ממוגנים לצה"ל. הגויים אוהבים את היהודים של 7 באוקטובר 2023 – מוכים, מושפלים והמומים – לא את היהודים שמשיבים לאויביהם מנה אחת אפיים, או שבעתיים, לא סופי.
אבל לפני שנה מגדל אייפל הואר בצבעי דגל ישראל, וזה מה שחשוב. כי צרפת היא לא כמו כל הגויים, צרפת תמיד הייתה בעדנו, עוד מימי שריפת התלמוד בפריז בימי הביניים, דרך שיתוף פעולה נלהב עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, עבור בהטלת אמברגו על אספקת מטוסים וספינות אחרי שבחוצפתנו העזנו לנצח במלחמת ששת הימים, ועד סילוקנו מהסלון האווירי בפריז בעיצומה של מלחמת הקיום הנוכחית.
לכן גם בראש השנה, כשברחבי העולם יהודים התפללו להעברת ממשלת זדון מן הארץ, נשיא צרפת מקרון דאג להודיע שהוא מארגן חרם על אספקת נשק לישראל, כדי שאף אחד לא יחשוד בו שהוא לא נאמן לממשלת הזדון. ככה זה עם הצרפתים – עושים לך מחווה על מגדל אייפל, ואז תוקעים לך בגט בגב.
קרטר מגדל במבה
כדי למנוע בלבול, חשוב להבחין בין עמנואל מַקְרוֹן ובין העוגייה הנקראת מָקָרוּן. אם כי צריך להודות שיש דמיון מסוים בין עמנואל שלא עימנו ובין העוגייה הצרפתית, שהמקור שלה הוא בכלל מאיטליה: שניהם נראים טוב, מפתים אותך להתקרב, אבל אחרי הביס הראשון אתה מגלה שגם המַקְרוֹן וגם המָקָרוּן הם בסך הכול קציפה אוורירית משמימה ולא ממש טרייה, גבב של פחמימות ריקות עם יחסי ציבור מוגזמים ומחיר גבוה שבסוף גם משאיר אותך עם טעם מר של צרבת. איפה המָקָרוּן ואיפה האלפחורס, העוגיות הארגנטינאיות המתחרות שעליהן באמת שווה לבזבז קלוריות. איפה הנשיא הצרפתי הנוכל ואיפה נשיא ארגנטינה, חסיד אומות העולם וידידנו הנאמן חאבייר מיליי.
העניין הוא שעל חאבייר מיליי אומרים שהוא משוגע, כי אין לו בלורית משגעת כמו למקרון, הוא לא מחייך כמוהו חיוך ריק מתוכן, והוא לא חבר של יאיר לפיד. אה, והכי גרוע – הוא בעד ישראל. מקרון, כמיטב המסורת הצרפתית, תמיד יהיה נגדנו, לכן בעיני החבר'ה פה הוא לא סתם מקרון, הוא מקרוני. וזה די נכון, כי מקרון הוא באמת כמו מקרוני – ארוך, מתפתל, חסר טעם וחייבים להוסיף לו רוטב עגבניות. או שמנת פטריות. זאת אומרת אצל הצרפתים זה לא סתם פטריות, זה כמהין. גם אנחנו כמהים שהעולם החופשי יתעורר כבר ויעמיד בראשו מנהיגים אמיתיים, לא בלילה מבולבלת עם שם של עוגייה בטעם של פסטה.
הקטע הוא שפתאום שמתי לב שלא רק מקרון הוא עוגייה. לרבים משונאי ישראל, במיוחד אלה שכמו מקרון מנסים להסתיר את זה, יש שמות שמזכירים אוכל. ברק אובמבה למשל, ממשיך דרכו של הנשיא האנטי־ישראלי ג'ימי קרטר שלפני שהגיע לבית הלבן עסק בגידול בוטנים. האם זה מקרה שלממשיכו של מגדל הבוטנים קוראים אובמבה? אני בספק. לג'ו ביידן, לעומת זאת, אין שם שמזכיר אוכל, אולי בגלל שמפעם לפעם הוא בכל זאת כן קצת בעדנו. לכן הוא טבע את ה־don't ההוא, מה שגרם לאויבינו להודיע לו “Don't don't us”, ואתם הרי יודעים כמה הדונאטס מרכזי בתרבות האמריקנית. אמרתי לכם, הכול קשור לאוכל. גם קאמלה עראיס.
מי בסוף אוכל אותה
רוצים עוד דוגמאות? בבקשה:
שמו של ראש ממשלת קנדה, שכזכור מסרבת לייצא לישראל ציוד צבאי, הוא ג'סטין טרודו. אבל כולם הרי יודעים שטרודו זה קיצור של שטרודל.
לשר החוץ הבריטי שהודיע על אמברגו הנשק על ישראל קוראים דיוויד סלאמי. סתם, קוראים לו לאמי. הסמ"ך זה מהקללה שאני מתאפק לא לסנן עליו.
לאחת מחברות הקונגרס האמריקני הכי אנטי־ישראליות קוראים אוקסנה קורט עז. אבל קורט, קמצוץ, לא כל העז. אומרים שגם לשחקן הקולנוע מל גיבסון, שנתפס בעבר לא פעם באמירות אנטישמיות בוטות, לא באמת קוראים גיבסון, אלא מל אפפון.
מכירים את השוודית האנטישמית הצעירה שנלחמת על איכות הסביבה כדי שהעולם יהיה נקי מיהודים? יופי. מה השם שלה? גרטה טונה ברג. האמת היא שלא צריך להרחיק עד שוודיה בשביל שונאי ישראל עם שמות של דגים. פה קרוב יש לנו את אבו־מאזן, ששמו האמיתי הוא מחמוד הבס (בס הוא דג כשר. אבו־מאזן ממש לא), ואת חבר הכנסת מנסור הבס שפושט סנפיריו ואומר ראו טהור אני, ואנחנו מתמוגגים מהזימים ומתעלמים ממה שהוא והחברים שלו ברע"ם זוממים.
ומה לגבי שכננו החביב מסוריה, בשאר אסד? זה לא מזכיר באופן חשוד בשר אסאדו?
והחבר הקצב שלו מטהרן, סתם במקרה קוראים לו חמין האי (לפי השמועה פעם קראו לו צ'ולנטאי, אבל הוא עברת)? והמורה הרוחני שלו, חומייני – מה זה אם לא חום עיני, יעני עוגיות בראוניז? והשותף שלהם ממוסקבה, נשיא רוסיה ולדימיר פוטית?
כן, לשונאי ישראל יש שמות של אוכל, לכן הם כל הזמן מנסים להאכיל אותנו מרורים. אבל הם לא אוהבים להתלכלך, בגלל זה הם שמים על עצמם סינוואר.
האמת היא שמאז ומתמיד לאויבים הקדמונים שלנו היו שמות של מאכלים. למשל עמלק, הידוע גם בשם עם הלק. או אֱדום, העם הקרוי על שם מרק עדשים. לעגלון מלך מואב היה שם של עגל (אולי עשו אותו על המנגל עם הסיחים של סיחון), פלשת זה פלצ'ינטה הונגרית (אבל אם תשאלו את שמשון, העיסה הייתה דלילה), גליית היה ג'לי, או ג'ולים, או ג'עלה, והמן, ובכן, היה מלא בפרג.
זה נכון גם לגבי שונאי ישראל מהעת היותר חדשה, למשל הצורר האוקראיני בוגדן לחם־ניצקי, ממשיך דרכו סימון פטל־יורה, הנאצי הבכיר הרמן הרינג, וגם הפרופסור הערבי־אמריקני שונא ישראל אדוארד סעיד. נכון, אדוארד זה לא אוכל. אבל כל הצוררים שלעיל אכילים כמו שאדוארד סעיד. הבעיה היא שעם כל האנטישמים הרעילים האלה, בסוף אנחנו אלה שאוכלים אותה.
ובכל זאת, לא צריך להתרגש מהצפרדעים – סליחה, הצרפתים – שמאירים את מגדל אייפל בכחול־לבן ורגע אחר כך מנסים לזרוק אותנו ממנו. הם צבועים, נכון, אבל זה בסך הכול צבע מאכל. אנחנו נעשה את שלנו, שיאכלו הם את עצמם. גם מקרון זה רק עוגייה, וכל עוגייה בסוף מתפוררת, או מעלה עובש. והצרפתים הרי אוהבים עובש. לך תבין.
אנטישמים זה בסך הכול פחמימות ריקות. השאלה היא רק איך לעבור עכשיו את הצום של כיפור בלי לחשוב על כל האוכל הזה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com