שנה אחרי השבעה באוקטובר, אחד האתרים שהפך להיות גלעד לזוועות מתקפת חמאס, הוא מגרש הרכבים השרופים סמוך למושב תקומה בעוטף עזה.

מאחורי כל כלי רכב ישנו סיפור על משפחות, ילדים, הורים, מבוגרים וצעירים, שהיו במסיבה או בשטחי העוטף וכל סיפור משלים עוד חלק בתלכיד רוח הגבורה שהתגלתה במלא עוזה ביום הטבח, לצד האכזריות הבלתי נתפסת של המחבלים.

סרן במיל' אדם איטח, דובר מחוז הדרום של פיקוד העורף, שוחח עם ערוץ 7 במגרש, והציג בתחילת השיחה את האמבולנס השרוף, שבו בין היתר, התגלתה גופתו של אליקים ליבמן הי"ד.

"האמבולנס היה במתחם הנובה למקרה חירום. נמלטו אליו כ-20 אנשים שברחו ממחבלי חמאס. המחבלים שמזהים אותם, יורים בקלאצ'ניקוב, זורקים רימונים ובסוף יורים RPG על האמבולנס. מצאו פה ממצאים של 18 אחים ואחיות שלנו שאיבדו את החיים שלהם פה. זכור הסיפור של אליקים ליבמן ושל שני גבאי ז"ל שעבדה בפסטיבל הנובה ובזכות שרשרת שלה שנמצאה סמוך לאמבולנס הבנו שהיא הייתה פה".

איטח מצביע על רכב נוסף. "רכב האאודי הזה הוא הראשון שהראיתי לכתבים. במושב האחורי היה כיסא תינוק ולא ידעתי מה עלה בגורלם של האנשים. ידעתי שהיו פה ארבעה בני אדם ברכב וכולם נהרגו ולא היו שורדים. לפני שעה הגעתי לכאן ודיברתי עם עיתונאית מגרמניה והסתובב אלי בחור ואמר לי - זה הרכב שלי. הסתכלתי עליו המום. הוא סיפר שהמחבלים באמת ירו בכולם אך הוא ישב לצד הנהג, התכופף והכדורים לא פגעו בו. קוראים לו אמיר ואני מחבק אותו ומרגיש כאילו הוא קם מהמתים. קיבלתי סגירת מעגל מדהימה".

איטח עובר לדבר על רכב נוסף, מכוניתנו של אורי דנינו ז"ל שנחטף לעזה, נרצח על ידי מחבלי חמאס וגופתו הוחזרה לישראל. "הרכב הזה פה להזכיר, לכל מי שמגיע לפה, במיוחד לתקשורת זרה, למה אנחנו עדיין מנהלים את המלחמה הזו בעזה. יש לנו 100 חטופים שמוחזקים במנהרות של חמאס, שהצלב האדום לא ראה אותם, שאנחנו לא יודעים את מצבם, ושבשבעה באוקטובר התעוררו בישראל, וסיימו את היום בעזה.

הם נלקחו מהרכבים שלהם, מהמיטות שלהם, בפיג'מה וכפכפים והחובה הבסיסית שלנו היא להחזיר אותם וזה מה שאנחנו אומרים לכל העולם. המקום הזה בא לספר את הסיפור של השבעה לאוקטובר, דרך הרכבים והנופלים, סיפור של גיבורים וגם להראות מי האויב שלנו. מגיעים לכאן אנשים מכל העולם לראות את העדות לרוע הבלתי נתפס".

במקום מוחזקים גם רכבים ששימשו את החמאס למתקפה הרצחנית. "אפשר להגיד שהרכבים האלה בעצם הסמל האיקוני של השבעה באוקטובר - כי בעצם כשראינו את התמונות של הרכבים, כשהם מקיפים את הכיכרות בשדרות והבנו שאנחנו באירוע מסוג אחר. אנחנו לפעמים מסובבים את הקנה של הנשק על הרכב כדי שאנשים ירגישו ולו במעט איך זה הרגיש להיות ילד בן חמש בשדרות באותו בוקר. אנשים בולעים רוק, הם מתביישים וגם מבינים. רגשית קצת קשה לנו להציג את הדברים הללו פה אבל יש להם חשיבות הסברתית גדולה מאוד".

איטח מספר שהקמת המגרש היתה בתחילה בכלל בשל צורך לוגיסטי. "יש כאן 1,650 כלי רכב שהגיעו לפה ולכל אחד יש סיפור מהגיהנום. אלה הרכבים של האחים והאחיות שלנו, שהותקפו בשבעה לאוקטובר. חלק מהרכבים פשוט נשרפו לחלוטין על ידי המחבלים של חמאס. בשמונה באוקטובר מחוז דרום של פיקוד העורף ניגש לבעיה כבעיה לוגיסטית. אנחנו צריכים לפנות את כל הרכבים מהצירים כשבתוכם אחים ואחיות שלנו ירויים ושרופים. בשלב הראשון פינינו את ההרוגים מהרכבים ובשלב השני לבדוק שאין מלכודים ולבסוף להתחיל להביא את הרכבים לכאן.

בחודשים הבאים, אנחנו מפנים את כל הרכבים האלה מכל אזור העוטף כשמחצית מהם הגיעו מפסטיבל הנובה. 400 כלי רכב הצבנו בשדות נגב והמקום הזה שבו היה שדה חיטה, ניתן בהשאלה על ידי היישוב תקומה, כפתרון לוגיסטי-זמני. אנחנו מביאים את כלי הרכב לכאן ואנשי זק"א יחד עם יחידת האיתור של פיקוד העורף במחוז דרום מזכים מאות רכבים. במשך שלושה שבועות וחצי תוך שימוש באמצעים רבים ומוציאים מכאן בכל יום 14 שקים של אפר לקבורה. הפעילות הזו סייעה לאתר נעדרים רבים".

בשלב הזה כבר היה ברור שמגרש המכוניות השרופות הוא הרבה יותר מפתרון זמני. "כשאני מגיע לכאן בפעם הראשונה חודרת ההבנה שיש כאן משימה גדולה שהמחוז שלי עוסק בה. אני מחנה את הרכב שלי בחוץ ולוקח לי בערך חמש דקות, לשכנע את עצמי לצאת מהאוטו, כי אני רואה מה אנשים עושים פה. כשאני מבין את פשר המשימה ברור לי שהעולם חייב לראות את זה. אני רואה 300 רכבים שרופים בשורות בבוץ ואת האנשים שלנו מטפלים שעות בכל רכב כדי שכל דבר יגיע לקבורה.

אמרתי לעצמי שזה בדיוק ההבדל בערכים בינינו לבין האויב האכזר שמולו אנחנו נלחמים. הם עשו הכל כדי לשרוף אותנו, כדי להפוך אותנו לאפר, כדי להעביר לנו מסר שמדינת היהודים תהפוך לאפר והעם שלנו יתפזר כמו אבק בגלות. אנחנו בתגובה קיימנו את הצו המוסרי בשביל מי שלא היינו כאן כדי להגן עליהם בשבעה באוקטובר והבאנו את כל מה שנשאר מהם לקבורה כדי שלמשפחותיהם יהיה מקום שבו יוכלו לבכות עליהם".

"לאט לאט התחילו להגיע עיתונאים ואנחנו לומדים את הסיפורים של כלי הרכב, היכן מצאו כל אחד, מי היה בתוכם. הסיפורים הולכים ומתחברים ובמקביל מגיעות לכאן משלחות מכל העולם. זה הפך לאתר הנצחה רשמי תחת המשרד למורשת שהפך אותו למקום שאפשר וצריך לבקר בו", מסכם איטח.