יומיים ראש השנה ואז שבת זו ברכה. אפשר רק לרחם על אחינו החילונים שלא זוכים לשלושה ימים רצופים של שבתון. בייחוד אני מדבר על הניתוק המבורך מהמכשירים הסלולריים והמרדף הלא נגמר אחרי עדכונים חדשותיים.
קחו אותי לדוגמה. איך שנכנס היום הראשון של ראש השנה כיביתי את הסמארטפון והלכתי לבית הכנסת כדי להתפלל בראש שקט. מחוץ לבית הכנסת ישב אדון פרץ שמתוקף תפקידו נאלץ להיות מעודכן תדיר בכל המתרחש במדינה. מה התפקיד החשוב הזה שהוא נושא על כתפיו הרחבות? אף אחד לא באמת יודע. אבל תפקיד יש בוודאות, אחרת לך תסביר את הסמארטפון בכיס. בכל מקרה אני ריחמתי עליו. לא זכה להיות מנותק מאקטואליה.
בסוף התפילה שמתי לב לחברים שמתגודדים בחוץ מסביב לאדון פרץ. כנראה התרחש משהו במדינה, הסקתי. לא שדחוף לי להיות מעודכן כמובן. ראשי ורובי ביום הקדוש ואני לא מעוניין לדעת כלום. אבל שנה טובה צריך לאחל לאדון פרץ, לא? זה שהוא רגל פה רגל שם לא אומר שלא מגיע לו יחס. אז ניגשתי כדי ללחוץ יד ולאחל חג שמח.
"אז מה, על מה מדברים פה? משהו עסיסי?" שאלתי ככה כדי לגלגל שיחה ולא יותר, הרי לא מנומס לאחל שנה טובה ולברוח. "מדברים על חזן מוסף, מישהו צריך להחליף את פינקלשטיין שגויס", הוא ענה.
כמובן. דיון חשוב. "שאלו יהיה השיחות שלנו, הא?" אמרתי בחיוך, "שלא נצטרך להתעדכן בכלום". "אתה... רוצה להתעדכן?" שאל פרץ. "חס וחלילה", אמרתי, "תן לי עשרות דיונים על חזן מוסף ולא עדכון אחד חדשותי". לחצנו יד ונפרדנו לשלום.
הוא יודע משהו פרץ, זה ברור. אבל הוא רוצה שאני אתחנן. שימשיך לחכות, אני לא אתחנן לכלום כי אני לא רוצה לדעת שום דבר.
בערב עשינו סימנים בשולחן החג יחד עם הילדים. התחלנו בסימנים הרגילים ואז המשכנו למקוריים יותר כמו קולה זירו כדי שתהיה לנו הצלחה בכל הזירות, וחתיכת פסטרמה כדי שלא נסבול מפוסטראומה. אשתי שאלה אם אמרו משהו בבית הכנסת על המצב. "אמרו שייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים", החזרתי לה בתוכחה גלויה.
הרי לבית הכנסת הולכים כדי להתפלל, לא להתעדכן.
למחרת בדרך לשחרית שוב חיכה מר פרץ על הספסל בחוץ עם פרצוף הפוקר שלו. למה הוא צריך להגיע כל כך מוקדם כדי לשבת בחוץ, רק השד יודע.
"שנה טובה אדון פרץ, שנתבשר בשורות טובות", הדגשתי את החלק האחרון במיוחד.
"לבשר לך?" הוא שאל. "נו, אם אתה מתעקש", נשברתי. "אתמול אשתי הכינה כתף בקר משהו מטורף", הוא אמר בחיוך.
יופי של עדכון. ממזר שכזה.
בזמן ההפטרה שוב התגודדו כשבעה מתפללים סביב אדון פרץ ואני יכול להישבע שהם תחקרו אותו על משהו שקרה בחדשות. נצמדתי אליהם כי הייתי צריך בדיוק להתאוורר בחוץ ליד מקום שיש בו מישהו עם טלפון בכיס. דיברו בשביעות רצון על איזה חיסול בלבנון. חזרתי לתפילה. אני לא צריך פרטים, העיקר שקרה משהו טוב. מי צריך לדעת מעבר לזה.
"פרץ הזה מעיין נובע, הא?" זרקתי לולדמן כשחלף לידי אחרי עלינו לשבח. "כן", אישר ולדמן, שבמקרה גמור היה זה שישב ליד פרץ בזמן התדרוך. "חיסול וזה, מי היה מאמין שחיסלנו אותו, הא?" המשכתי. "כן..." ענה ולדמן, "אתה רוצה לדעת מי חוסל?"
"נו, אם אתה מתעקש אז תגיד", אמרתי, הרי ולדמן אובייסלי מחפש מישהו לשוחח איתו וגם בין אדם לחברו זה חשוב. מפה לשם עודכנתי בחיסול של המחליף של נסראללה.
תאמינו לי, כבר אי אפשר להתפלל בשקט בשכונה הזאת. מושכים אותך בכוח לעדכונים.
למחרת כבר קיבלתי עשרות פושים תוך כדי התפילה. פושים כפשוטו. ולדמן פשוט דחף אותי בכל פעם שאדון פרץ אסף חברים לתדרוך. העדכונים היו בכל שעה עגולה ומחצית שעה עגולה. הם גם התרחבו לתחומים נוספים כמו שוק ההון וספורט בין־לאומי על בסיס ההיתר של "שבשתא כיוון דעל על". ככה זה כשאין רב לבית הכנסת. תמורת פתיחת הארון פרץ גם הסכים לבצע בשביל כמה מהחברים פעילות בשוק המט"ח. חגיגה.
חזרתי הביתה בסוף התפילה, אשתי שאלה איך היה ועדכנתי אותה בכל המתרחש במדינה פלוס גילויים חדשים בתחום המדע הבין־לאומי.
"בשביל זה הלכת להתפלל?" היא התרעמה.
"לפחות אני התפללתי", החזרתי לה באותה מטבע, "זה יותר ממה שאת עשית".
"אני נשארתי בבית עם הילדים כדי שאתה תוכל להתפלל", היא לא נרתעה. יש אנשים שתמיד ימצאו דרך לנצח בוויכוח.
"טוב, לפחות תגיד מי החליף את פינקלשטיין בחזן מוסף", היא שאלה אחרי שנרגעו קצת הרוחות.
"מי החליף את פינקלשטיין?" אמרתי לה, "וואללה אני לא מעודכן".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com