מלחמת שמחת תורתנו

1. באמת שזה קרה בטעות, באמת שלא כך כיוונתי, אבל זה קרה – אתמול בשעת לילה מאוחרת, בעודי משוטט ומחפש תדר של תחנת רדיו אחת שאולי כן קולטים באזורנו, נפלתי על תחנת הרדיו 'גלגלצ'.

כמה שנים זה כבר לא קרה? בטח עשרים, מאז בחרתי לשטוף לעצמי את המוח בתכנים קצת יותר יהודיים.

רגעים של נוסטלגיה צפו ועלו, אֶזכְּרה ימים מקדם, עת הייתי טינאייג' המעביר לילות ארוכים של 'שתיקת הכבישים' עם גידי שפרוט, מחכה לרגעים האחרונים טרם מגיעה השעה שתיים, עת גידי היקר היה משמיע לנו את 'הללוי-ה' של לאונרד כהן.

גידי לא היה שם, אתמול מאוחר, הייתה שדרנית אחרת במשמרת, וכשעצרתי אצלה בתחנה, היא בדיוק השתפכה והתפייטה. סיפרה מה היא מרגישה ביחס ליום הזיכרון אחרי שנת מלחמה, שיתפה מה בעיניה חשוב ומה חסר תקנה, לימדה והרצתה על הטפל והעיקר ביחס לתהליכים העוברים עלינו כמדינה, וסיימה בטון מאוד מאוד מייאש, כי באמת למה כל זה ועל מה.

2. בתוך מכלול התהליכים העוברים עלינו כעם וכמדינה בשנה האחרונה, המשמעותי ביותר, אולי, קשור לחזרה בתשובה. קשה שלא להיפגש בסיפור ועוד אחד על איש או אישה, שגם אצלם משהו התערער, האמונה בחוסר אמונה נסדקה, הקונספציה על מהם החיים ושאנחנו ככל העמים, התנפצה. לא סיפור אחד, לא עשרות, מאות ואולי אף אלפים. מְהִתחזקות בשמירת שבת כהלכתה, דרך השלכת בגדים לא צנועים לפח האשפה ועד להשתקעות בעולמה של תורה.

3. אלא שכל זה ביחס לפרטים, גם אם הם הינם המונים. תהליכי תשובה כלליים, כאלה הנוגעים למערכות הציבוריות המנהלות את חיינו, כאלה הקשורים לגורמים מעצבי דעת הקהל, בכל זה הרכבת ממשיכה לדהור לתהום מבלי לעצור.

כל אותן מחלות התרבות הפוסט מודרנית, אלו אשר הובילו אותנו לעברי פי פחת של יום שמחת תורה שעבר, עדיין כאן, עדיין עושות רעש ומנהלות לנו את סדר היום ואת החיים, ולא נראה שהן בדרך לעזוב. הדקלומים אותם דקלומים, ה-P.C משתולל ומטיל את אימתו על האמת שנאלצת להמשיך ולהתחבא בחדרי חדרים, השדרנים/ המראיינים/ התחקירנים/ והפרשנים ממשיכים לדבר בקולם המשוח בשמן הידענות והנאורות, ומקומן של הכּנוּת וההִתפכּחות נשאר רק בליבם וברשותם של היחידים ובחייהם הפרטיים.

4. על השדרנית הצעירה מה לנו להלין, מה תאמר אם לא את אשר על ליבה. אבל מתי אנחנו, המון הפרטים הכבושים תחת מגפיה של תרבות השקר, הספקנית וחסרת האמונה, נאמר את אשר על ליבנו בריש גלי? מתי אנחנו נדרוש מהפכה ורנסנס בסדרי החיים הכלליים, בדרכי ההנהגה של המדינה כולה?

5. גאווה היא מידה מגונה ואין שער לה' כענווה. אבל ישנה גם ענווה פסולה. חלילה לחשוב שאין בנו חסרונות, אבל גם חלילה להתעלם ולנהוג כעיוורים אל מול כל סוגי המעלות הטובות שהתגלו בנו, ההולכים בדרכה של תורה, בשנה האחרונה. לומר את דברינו, בטוב טעם ודעת, אך מבלי ליפול לאפולוגטיקה פחדנית, זו רק מידה טובה וברכה. לעומת זאת, שוויון הנפש שלנו אל מול המשך השיח המערבי/ כפרני/ חומרני של מעצבי דעת הקהל והמשך הנחלת ערכי הפוסט מודרנה, איננו סבלנות ראויה, כי אם אדישות מסוכנת, שאת תוצאותיה כבר טעמנו בראשית השנה שעברה.

אז אומנם קשה מאוד לצמצם את מספר המסקנות אליהן אפשר להגיע אחרי כל מה שעבר עלינו לפני שנה, אבל אולי אחת המרכזיות תהיה – אוי לנו אנשי האמונה, המתחנכים לחיי מצוות ותורה, להמשיך ולשים מחסום לפינו, אוי לנו אם לא נוריד מעלינו את הקולר בו אנו מובלים על ידי אנשי התרבות הנאורה. החיים הדתיים שלנו לא יכולים להמשיך להישאר מצומצמים ב-ד' אמותינו הפרטיות, החיים הדתיים שלנו צריכים להפוך אותנו לבעלי אחריות ומשמעות. חיי תורה עושים את האדם יותר פיקח, יותר נבון, יותר בעל אורך רוח, יותר בעל עוז ויותר בעל סיעתא דשמיא, וכל זה רק מגדיל את אחריותו על כל הקורה סביבו. יש לנו מה לומר ואוי לנו אם נמשיך להחריש. הלא על זה הייתה תפילתנו לפני כמה ימים: "ובכן תן... פיתחון פה למייחלים לך".

אל תתרברבו, אומר לנו יצר הענווה הפסולה, אל תדחפו את המעלות שלכם אל קִדמת הבמה. אבל יסלח לנו יִצְרנוּ, מלך זקן וכסיל, זו פשוט חולשה ובריחה מהאחריות על כל האומה.

6. אז ראשית מי זה אוקטובר? ולמה אנחנו מציינים לו שִׁבְעה? הרי אמרנו, "פתחון פה למייחלים לך", זו בכלל מלחמת שמחת תורה. ועכשיו גם העת לעלות רמה. את העוז לעמוד במלחמת התשה בלתי נגמרת מקבלים אך ורק ממקור אחד, בַּסבלנות לחרוק שיניים, להרים את המבט ולהתבונן במתרחש בגדלות ורוממות, זוכים רק מתוך חיי תורה, מצוות ואמונה.

ואמרנו לעלות רמה, אז תחזיקו חזק: טובתו של עם ישראל וטובתה של מדינת ישראל, קשורים בקשר בל ינתק עם חיי תורה ודקדוק בקיום המצוות. לא חיים מסורתיים, לא פולקלור וטקסים ואפילו לא רעיונות וערכים יהודיים – חיי תורה ודקדוק בקיום המצוות. חִדלוּ לכם מלשווק את מה שכבר היה והוּכח כלא מספיק, חִדלוּ לכם מלהסתיר ולהסתפק במועט – "כל מצוותיך אמונה", אבל ממש "כל". זה יותר בסיסי מכל בסיסי, יותר ליבה מכל ליבה.

7. מה שהתפוצץ לנו בפנים בעוצמה באותו יום חג, לא הגיע משום מקום ולא היה צריך להיות הפתעה. מה שהתפוצץ לנו בפנים היה התוצאה ההגיונית של עשרות שנות חינוך של כפירה, ספקנות, פלורליזם, ליברליות, פוסט מודרנה וריקנות של חיים חילוניים וחומרניים. לא כעונש חיצוני על התנהגות אשר איננה נאותה, אלא המשך ישיר לחיים מנותקים מהזהות העצמית, חיים של חוסר ודאות וספקנות, חיים של התכחשות למי אנו ומה אנו. ועכשיו זמנה של האמונה.