השופט יצחק עמית, המועמד לנשיא בית המשפט העליון, הוא האיש הלא נכון בזמן הלא נכון. עיון קצר בפסקי דין של השופט עמית מלמד כי מדובר בשופט שפעמים לא מבוטלות רואה את עצמו כמי שאינו מחויב לחוקי הכנסת, לעקרון הפרדת הרשויות וכיבודן ולזהותה היהודית של מדינת ישראל.
מתעלם מעמדת ההלכה ומלשון החוק
עמדותיו של עמית משתקפות מתוך פסקי הדין שלו ומתוך התייחסות חבריו השופטים לדבריו, כפי שנראה בשתי דוגמאות מני רבות.
אחת הסיבות העיקריות לדחייה הממושכת של מינוי הרבנים הראשיים לישראל הייתה מחלוקת בין בג"ץ לבין מועצת הרבנות הראשית בעניין הרכב הגוף הבוחר. המחלוקת התמקדה בסעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית, הקובע כי האסיפה הבוחרת תכלול "עשרה רבנים שימנו הרבנים הראשיים לישראל, בהתייעצות עם השר ובאישור הממשלה". הסעיף חותם רשימת סעיפים המפרטים את דרך מינויים של שמונים רבנים, בסך הכול, לגוף הבוחר.
על אף לשון החוק הברורה הקובעת חד משמעית כי ימונו רבנים, ארגוני נשים עתרו לבג"ץ בבקשה לקבוע כי בשם עקרון השוויון ימונו נשים בעלות השכלה תורנית - 'נשות הלכה'.
עמדת הרבנות הראשית, כפי שיוצגה על ידי היועצת המשפטית לממשלה, הייתה כי הפרשנות לחוק, שלפיה בהתאם להלכה היהודית הסמכה לרבנות יכולה להינתן רק לגברים, היא עמדת ההלכה היהודית ואינה ייחודית לרבנים הראשיים. המחוקק קבע מפורשות כי באספה הבוחרת תהיה קבוצה של 'רבנים' האמורה לייצג את הפן ההלכתי־רבני המובהק, ולצידה קבוצת 'נציגי ציבור' שאמורה לבטא את הפן הציבורי. על כן ברור כי עשרת הרבנים המדוברים יהיו דווקא רבנים.
למרות לשון החוק הברורה נתן לו השופט עמית פרשנות המשנה למעשה את פירושו: "פרשנות החוק אינה קופאת על שמריה ופרשנות תכליתית מתאימה את החוק לשינויים החברתיים שחלו לאחר חקיקתו ולתנאי החיים הדינאמיים", הסביר עמית תוך שהוא מצטט את אהרן ברק. לכן קבע עמית בניגוד ללשון החוק ובניגוד להגדרה ההלכתית שיש למנות נשים כרבנים לאספה הבוחרת.
השופט דוד מינץ, חברו להרכב, הגיב לדבריו נחרצות: "המקרה שלפנינו נוגע בגרעין התפיסה ההלכתית. על כן משמעות פרשנותו של חברי היא כי יש מקום 'לעדכן' את 'ההלכה' (תרתי משמע) מפני שהפרשנות אינה מתיישבת עם התפיסה החברתית הרלוונטית. בעיניי כאמור, בעניין זה, ידינו כבולות". מינץ מבין כי לחוק יש משמעות והוא סופו של תהליך חברתי וציבורי, וכי ההלכה היא אוטונומית בתפיסותיה, ושופט אינו יכול לשנות לא את החוק ולא את ההלכה כרצונו על פי תפיסותיו, ולכן שולל את עמדתו של עמית.
מה שמבין מינץ, עמית כנראה לא מבין.
במקרה אחר, בפסק הדין 'בג"ץ הבוגדת', כתב השופט עמית כי הפסיקה של בית הדין הרבני הגדול בטלה כיוון שחרג מסמכותו: "במקרה דנן מצאתי להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגבוה. זאת מן הטעם שקריאה של פסק הדין מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של העותרת, הוא שהיטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו".
בפסיקתו בבג"ץ הבוגדת, שוב חדר עמית לתחום רשות שלטונית לא לו, הכפיף את בתי הדין בצורה מלאה לפסיקה של בית המשפט וחייב את בתי הדין לאמץ את ערכיו. הוא הותיר את בתי הדין ללא יכולת הפעלת שיקול דעת כלשהו, וללא יכולת להפעיל ולו במקצת את דיני התורה גם בתוך התחום אשר ניתן להם במפורש על ידי המחוקק.
נרחיב קצת בעניין זה: בית הדין הרבני פועל מכוח סמכות שנתן לו המחוקק. החוק קובע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים, כולל בענייני רכוש שנכרכו בתביעת גירושין. החוק ממשיך את המצב שהיה קיים עוד לפני קום המדינה, ובו ענייני המעמד האישי נידונו בבית הדין על פי דין התורה. ההלכה הפסוקה בבית המשפט העליון הייתה כי 'הדין הולך אחרי הדיין' וכי פשוט שבית הדין הרבני דן במקרה זה לפי דין התורה. זו אינה רק זכותו אלא חובתו של בית הדין. "הסמכות, שהוענקה לבתי הדין הרבניים לפי חוקי המדינה, היא לדון – בעניינים שנמסרו לסמכות שיפוטם – על פי המשפט שלפיו דן בית הדין הרבני, היינו המשפט העברי...". כך קבע ונהג בית המשפט העליון במשך 45 שנה. עד שהגיע אהרן ברק ובפסק דין 'בבלי' הפך את הקערה על פיה, וקבע כי לבית הדין הרבני אסור לפסוק על פי התורה. עמית מעמיק את ההפיכה של ברק ומצמצם עוד יותר את סמכות בתי הדין, תוך שהוא נותן עדיפות לעמדותיו האישיות שבהן הוא מצדד בניגוד לחוק.
בפסק הדין 'בג"ץ הבוגדת' הדילוג של עמית על החוק היה בהיבט נוסף. על פי החוק, כל אדם, גבר ואישה כאחד, זכאי להגדיר מהם הנכסים שהוא מכניס לתוך הסל המשפחתי, במקרה של נכסים שאינם פרי עבודת הנישואין המשותפת. זהו החוק. זהו העיקרון של הקניין הפרטי. גם את זה ביטל עמית. הוא ביטל את היכולת של האדם להגדיר, למשל, שבמקרה של חוסר נאמנות הוא לא מכניס לסל המשפחתי את הדירה שירש מהוריו.
תפיסה בעלת אופי 'דתי'
הפגיעה בקניין הפרטי הייתה למעשה רק שלב בדרך לפגיעה במבנה החברה. עמית למעשה ניסח את העיקרון שחוסר נאמנות במשפחה הוא לגיטימי. עד כדי כך שאם אדם - גבר או אישה, מגדיר את היחסים הכלכליים בין איש לאשתו על בסיס נאמנות, דבריו יבוטלו על ידי השופטים. בשולי הדברים, ההשלכה של תפיסה שמבטלת את הערך של הנאמנות במערכת היחסים האינטימית ביותר, על מעגלי הזהות הנוספים של האדם, כמו חברה ולאום, ייתכן שיכולה לשפוך אור על פסקים מרחיקי לכת אחרים והתבטאויות נוספות של שיפוט, אפילו בעת מלחמה.
חברו להרכב, השופט שטיין, הסביר את דבריו של עמית וחלק על עמדתו: "השופט עמית מציע כעת כי נקבע כלל גורף אשר יאמר כי מעשי 'בגידה' אינם יכולים לשמש שיקול בהחלטות שעניינן שיתוף של בן זוג בנכסי בן זוגו. הוא סבור כי העובדה שבן זוג אחד לא שמר על נאמנות לקשר הנישואין ונמצא עושה מעשה 'בגידה' איננה רלוונטית לשאלת השיתוף... הכלל שהשופט עמית מציע שנאמץ איננו שומר על ניטרליות, שכן הוא בא לבטל את רצונו של בעל רכוש שלא לחלוק את רכושו עם בן זוגו בכל מקרה של בגידה. הכלל הזה מבכר דפוס אחד של יחסי נאמנות ורכוש בין בני הזוג על פני דפוסים אחרים, ולכך איני יכול לצרף את דעתי".
מה שמבין שטיין, עמית כנראה לא מבין.
ואולי הוא בעצם כן מבין. נראה כי השופט עמית מתנהל מתוך תפיסה הרואה במשפט מערכת לעומתית לזהות היהודית של מדינת ישראל, לסמכותה של הכנסת ולמוסדותיה השונים של מדינת ישראל. תפיסתו של עמית היא בעלת אופי 'דתי', המובילה אותו למלחמה אידאולוגית בבתי הדין הרבניים ובהלכה היהודית, ואינה מאפשרת לו להגיע להסכמות ולפשרות.
לגישה כזו יש סוף ידוע מראש. כתב זאת השופט אלון: "גורלה ועתידה כגורלן ועתידן של תרבויות שונות שבני העם הזה חיו על פיהן במשך תקופות מסוימות ושלא נקלטו כנכסי צאן ברזל שלה. כך עלה בגורלה של ההתייוונות בימים קדומים ושל תופעות מקבילות ודומות בדורות האחרונים".
בימים של מלחמה, של צורך קיומי בהגברת הזהות הלאומית היהודית של עם ישראל ומדינת ישראל, אסור למנות לנשיאות בית המשפט שופט הנאבק בזהות זו. עמית הוא האיש הלא נכון בזמן הלא נכון, בין שהוא מבין ובין שהוא אינו מבין.
הכותבים עומדים בראש בית המדרש ומכון המחקר 'תורת המדינה'