השבועות האחרונים מתאפיינים בתעוזה מדינית, שזה זמן רב מייחל לה רוב הציבור הישראלי: ההישגים בחזית הצפון מצטברים על אפם ועל חמתם של ארצות הברית ואירופה. נתניהו משפיל בפומבי את ביידן ומקרון. לא רק איראן, העולם כולו ממתין בבעתה לתגובה הישראלית והשלכותיה. ככה אנחנו אוהבים את ההנהגה שלנו: נועזת, זקופה, בלתי מתנצלת, על יסוד ההנחה שהעולם מגיב היטב למראית עין של כוח.
ובכל זאת אירוע אחד, שלכאורה חשיבותו אינה ברורה, מדליק נורה אדומה ומזכיר לנו שתעוזה מדינית לא צריכה להיעשות כהילוכו של פיל בחנות חרסינה. האירוע הזה הוא המועמדות של אונר"א ומזכ"ל האו"ם גוטרש לפרס נובל לשלום.
כמעט עשרה חודשים חלפו מאז שישראל הוכיחה לעולם את מעורבותה העמוקה של אונר"א בטרור הערבי בכלל, ובטבח שמיני עצרת בפרט. בדצמבר היו כמה שבועות של נחת, בשעה שהבכירות במדינות העולם השעו את המימון לארגון הטרור הזה. אבל משהו גרם לממשלת ישראל לא להכות בברזל החם; לא לנפק לעולם תמונות שמראות כיצד ישראל מתייחסת לאנשי אונר"א כאל מחבלים. ישראל ריככה את ידה על אונר"א, אפשרה לסוכנות להמשיך להחזיק בשטחים שפלש אליהם במרכז ירושלים ובצפונה. היא המשיכה לכבד את המעמד הדיפלומטי – נטול הבסיס המשפטי – של אנשי אונר"א, ושידרה לעולם שישראל לא באמת רצינית כשהיא אומרת שאונר"א היא ארגון טרור. הרגע ההוא, שבו יכלה ישראל להיפטר מהנגע הממאיר הזה, הוחמץ.
הצעת החוק שבה דנה הכנסת בתחילת השבוע, שנועדה להפקיע מאונר"א כל מעמד ולאסור על עובדי ממשלת ישראל כל מגע עם הארגון, היא צעד פוטוגני מאוד בעבור אזרחי ישראל. אבל גם אם החוק יעבור, הוא צפוי להיות ממוסמס על ידי פקידים חתרנים ושופטים חסרי מצפון לאומי. כך גם החלטתו של שר החוץ להכריז על מזכ"ל האו"ם כפרסונה נון־גרטה עלולה להתברר כחרב פיפיות.
מנקודת מבט ישראלית, עצם המועמדות של אונר"א הטרוריסטית וגוטרש האנטישמי היא כתם בל יימחה בדברי ימי הפרס. היא מאפילה על הפרס שניתן לארכי־מחבל יאסר ערפאת, כי הוא ניתן לו על יסוד אמונה תמימה בהבטחת הכזב שלו לסור מדרך הטרור. אונר"א, לעומת זאת, ממשיכה לשמש כסות שקופה למלחמת חמאס בישראל. גוטרש לא מפסיק להצליף בישראל במשוא פנים חסר בושה.
אבל אסור לתת לנקודת המבט הישראלית לטשטש את המשמעות האמיתית של האירוע: בעולם המערבי, שהוא נקודת הייחוס התרבותית־פוליטית של ישראל, פרס נובל הוא סטנדרט הזהב למה שטוב ויפה ונכון. העובדה שמועמדותם של אונר"א וגוטרש לא נהדפה בפתח הבניין; שיש מי שלא מבין שלתת פרס לאונר"א זה לא שונה בהרבה מלתת את הפרס להיטלר בשעתו, מלמדת על גודל הפער בין תפיסת המציאות הפנים־ישראלית לבין זו הרווחת בעולם.
את הסיבה לכך כבר ניתחנו בעבר במסגרת הטור הזה: האויב הערבי עושה שימוש מניפולטיבי ומתוחכם באוצר המילים הנאו־מרקסיסטי ששולט בשמאל העולמי. הוא מטמיע היטב במסריו מילים כמו קולוניאליזם, דיכוי, ילידים, הרעבה ורצח עם. המילים הללו נועדו לקשור בין הכלל לפרט, בין זכויות האדם לזכויות הלאום.
מנגד, ישראל – או ליתר דיוק האנשים שישראל מעסיקה כדי להסביר את עמדתה בעולם – זנחה את השיח הלאומי. האמירה שעם ילידי לא יכול להיות כובש בארצו; שרצועת עזה כלולה גם בארץ ישראל ההיסטורית וגם במפות סן־רמו; ש"מהנהר ועד הים" זה שלנו, אבל אנחנו נהיה מוכנים לחלוק בתנאים מסוימים – האמירות האלה, שהן נחלתו של רוב עצום מהציבור היהודי בישראל מאז הטבח, לא חלחלו לדפי המסרים של שגרירינו ומסבירנינו. בשבילם מה שקרה בשמיני עצרת תשפ"ד היה אוסף גדול של טרגדיות אישיות. הייתה כאן מתקפה על אנשים, לא על אחיזתו של עם בארצו. וכשזה המסר, קשה להאשים את האירופים כשהם אומרים לישראלים: אם מה שמעסיק אתכם זה חיים טובים של אנשים פרטיים – בואו לאירופה, אנחנו נדאג לכם. שחררו את הפלשתינים המסכנים מהכיבוש שלכם.
אונר"א נחשבת למועמדת לגיטימית לפרס נובל, כי הרבה יותר מדי אנשים במערב מאמינים שהמטרה של שחרור העם הפלשתיני מהדיכוי הציוני מקדשת את האמצעים שאונר"א נוקטת להשגתה, גם אם הם סותרים לפעמים את הנורמות שהאירופים המדושנים היו רוצים לראות בחצרם האחורית. הסיבה שיותר מדי אירופים חושבים כך היא משום שאל מול המטרה הקדושה של האויב הערבי, ישראל לא הציבה מטרה לאומית קדושה משלה. רק זכויות אדם.
מעשיה של ישראל בשבועות האחרונים מדברים ברורות ונחרצות, ואין ספק שהם מגייסים לצד שלנו עשרות מיליוני אדישים. אבל זה לא פותר את הממשלה מהחובה לנער קונספציות גם בזירות ההסברה והדיפלומטיה, כדי להקהות את שיניהם של אנטישמים תכולי עיניים ולובשי טוקסידו. כששגרירינו יתחילו להגיד ברורות שארץ ישראל כולה שלנו, כשההסברה הישראלית תעניק לדמותו של אברהם אבינו בגרר במה מקבילה לזו של קדושי בארי – יתחוור לעולם הפשע האמיתי שביסוד הפרויקט הפלשתיני. האויב לא יחלום אז על חותמת הכשר שכזו מצד הממסד המערבי.