העיר שהייתה החשופה ביותר למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר וספגה מכות קשות היא כמובן שדרות. כזכור, במהלך מתקפת הפתע על ישראל חדרו לעיר עשרות מחבלי חמאס מרצועת עזה ורצחו יותר מחמישים מתושבי ושוטרי העיר, חטפו שניים וכבשו את תחנת המשטרה. בישיבת ההסדר 'אפיקי דעת' בשדרות חוו את החג קצת אחרת, כשהתלמידים היו עסוקים בעיקר במתן מענה ביטחוני וסיוע רפואי למי שאפשר. כעת הם מבקשים להנחיל מסורת חדשה ולהפוך את שמחת תורה לחג של גבורה עירונית.
עזרה ראשונה תחת אש
ליל שמחת תורה תשפ"ד בישיבת ההסדר היה שמח במיוחד. חלק מהתלמידים התפרסו בכמה מוקדים שבהם בוגרי הישיבה משמשים כרבני בתי כנסת. אף אחד לא דמיין מה מתכננים מחבלי חמאס לשעות שאחרי. הבוקר החל בתפילת ותיקין בהיכל בית המדרש של הישיבה ברוב עם, במטרה לסיים את התפילה בשעה מוקדמת ולאפשר לתלמידים להתפזר בכל חלקי העיר, לרקוד ולהרקיד בכל בתי הכנסת של שדרות.
בשש וחצי בבוקר, תוך כדי תפילה, החלו להישמע אזעקות 'צבע אדום' והדי יריות. "בהתחלה לא הבנו מה קורה. אבל אז ארבעה תלמידי הישיבה, לוחמי גבעתי שהיו בחופשה בשמחת תורה, ירדו משני צידי בית המדרש. כשהגיעו לכניסה של מתחם הישיבה הם כבר התעדכנו שהעיר מוצפת מחבלים", מתאר הרב דוד פנדל, ראש הישיבה. "למרות החששות הם חתרו למגע וברוך ה' הרגו שני מחבלים. אחרי זה נכנסו לרכב עוד שלושה חבר'ה עם נשק והרבה ציוד רפואי, קיבלו מיקום של נפילות קסאמים והתכוונו לנסוע לשם כדי להגיש עזרה ראשונה. בתוך דקות ספורות הם נתקלו גם במחבלים, וברוך ה' החזירו אש וחיסלו מחבל. החבר'ה מההקפצה הראשונה נשארו עד עשר בבוקר בלחימה, אבל החבר'ה מההקפצה השנייה חזרו אלינו וסיפרו מה קורה בעיר. הם תיארו עשרות מחבלי חמאס שמסתובבים בכל פינה בעיר עם נשקים ארוכים, יורים לכל עבר, ואמרו שירו גם עליהם".
מיד לאחר ההלל עצר הרב פנדל את התפילה והבהיר לתלמידים את המצב הביטחוני הבלתי נתפס, לפיו מאות מחבלים חמושים מסתובבים בשדרות. "ביקשנו מכל התלמידים שמחזיקים נשק שיישאו אותו עליהם, ואם צריך שיביאו אותו מהחדרים. בינתיים הבהרתי שאף אחד לא יוצא מהמתחם של הישיבה. ברוך ה' יש לנו הרבה נשקים שמגינים. שיתפתי אותם שבשמחת תורה של שנת 1942, אבא שלי היה בניו יורק. הוא סיפר שבאמצע הריקודים מישהו נכנס ואמר להם: איך אתם רוקדים עכשיו? יש שואה נוראה באירופה. היה שקט מתוח לעשרים שניות ואז ראש הישיבה דפק על הבימה והכריז: 'אף על פי כן', והם המשיכו בריקודים. שנים אחרי כן אבא שלי שאל אותנו לדעתנו, האם צדק אותו אחד שעצר את הריקודים או ראש הישיבה שהאמין שחייבים להמשיך. הצטרפנו לשאלה, איך אפשר לרקוד אחרי שואה? אבל במחשבה שנייה אמרתי: פה בארץ ישראל יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו משטרה - כך חשבנו לפחות באותם רגעים. לא ידענו את המצב לאשורו. והחלטנו שאנחנו לא ניתן להם שיעצרו את הריקודים. כמובן ריקודים של דבקות ונשמה ותפילה "הושיעה את עמך", "אוחילה לא־ל", וריקודים של תורה, עם ישראל וארץ ישראל", הוא מבהיר.
בד בבד, במשך כל שעות הבוקר, תלמידי הישיבה ירדו להגיש עזרה ראשונה ולסייע היכן שצריך בכמה מוקדים ברחבי העיר. "אחד מהרבנים שלנו עקף את האזור המסוכן והגיע לשטח תחנת המשטרה, שהיה אז שטח השמדה. תחת אש כבדה הוא עזר לפצועים והגיש עזרה ראשונה. זה יצר הרבה רעוּת עם המשטרה. אחרי כמה שעות פינו אותו ועוד שוטר שנפצע ולבסוף נפטר. הרעות הזאת, שותפות הגורל והערבות ההדדית הן משהו מרכזי בעיר שתרם גם לשמירה וגם לחוסן העירוני".
כהמחשה נוספת לגבורת תלמידי הישיבה מספר הרב פנדל שהבן שלו, מפקד בחטיבת גולני, מיקם את החיילים שלו, החבר'ה מהישיבה, במקומות אסטרטגיים סביב מתחם הישיבה. "זה נתן הגנה אזורית, לא רק לישיבה. הרגשנו תחושה של שליחות ואחריות. נס קרה באותו בוקר למחבלים שלא באו לכיוון שלנו, כי החבר'ה היו דרוכים ומוכנים עם כדור בקנה. נגמרו הימים שבחורי ישיבה לא יודעים להגן על עצמם", הוא פוסק בנחרצות. "למזלנו, אנחנו לא חווינו את האימה שאנשים כל כך קרוב אלינו כן הרגישו, את חוסר האונים ואת הטראומה שהם חוו. אנחנו מודים לקב"ה שחווינו חוויה אחרת".
לסלול את הדרך חזרה לשאר התושבים
מיד אחרי שמחת תורה פונו תלמידי הישיבה על ידי הצבא, יחד עם כל תושבי העיר. הישיבה התארחה במשך כמה חודשים בישיבת שעלבים, שאירחה ודאגה לה לכל מחסורה. "אף שהם אירחו אותנו כיד המלך, אין תורה כמו התורה שלומדים במגרש הביתי". באותה עת לא מעט תלמידים היו מגויסים בשירות סדיר ובמילואים והשתתפו בלחימה. "לצערנו ארבעה תלמידים שלנו מהישיבה נפלו בקרבות וכן עשרה נפצעו בכל מיני דרגות. עד היום תלמידי הישיבה נלחמים בג'באליה וגם בצפון. עכשיו אני חוזר מביקור של פצוע שלנו", הוא מציין.
אחרי חודשיים וחצי בישיבת שעלבים שבו תלמידי הישיבה לשדרות. "אנחנו היינו בין הראשונים שחזרו כי ראינו שמפעלים חיוניים חוזרים, ופיקוד העורף איפשר, אז החלטנו גם אנחנו לחזור עקב היותנו מפעל חיוני", הוא מחייך. "אם מדינת ישראל לא יכולה להסתדר יום אחד בלי במבה, אז גם תורה בעיר זה חשוב. חזרנו לבית מדרש, על מנת שכשהתושבים יחזרו יהיה להם לימוד תורה מבוסס. הרצון היה לסלול את הדרך חזרה לשאר התושבים דרך לימוד תורה. זה הביא הרגשת ביטחון, שתושבים יכולים לחזור לעיר. אין ספק שהישיבה משרה אווירה של נתינה ואחדות ומשימתיות בהיותה גורם מחזק, מחשל ומשמעותי בעיר".
תושבים מתמודדים עם לא מעט טראומות, חלקם מתלבטים אם להישאר או לעזוב. הישיבה מעורבת גם בחוסן של העיר?
"הרבה מאוד משפחות של אברכים גרות בשכנות לתושבי העיר, וכולם מבינים את האחריות לערבות ההדדית ואת הרצון להיות חלק מהחוסן והחוזק של העיר. אנחנו עובדים לא מעט עם חבר'ה צעירים וחיילים, וכמובן מדגישים אצלם את הצד של החוזק והחוסן. באופן כללי, לראות בכל מקום את החבר'ה מסתובבים זה מחזק את התושבים. כשנסראללה חוסל יצאנו באופן ספונטני עם רכבים והרקדנו ושימחנו את העיר כולה".
בעצם למה כל זה קרה לנו?
"עם כל הכאב הנורא, הקב"ה עשה איתנו חסד. היינו כולנו בתרדמת ובהכלה כמעט מוחלטת של האיומים והתעלמנו מהסכנות שארבו לנו מכל צד. ממש לא יאומן מה שהם זממו לעשות: להתקיף גם מצפון, גם מדרום, גם מיש"ע, גם מהערים המעורבות וגם מאיראן".
מה הפתרון צריך להיות מבחינה פרקטית לשיטתך?
"אנחנו צריכים לא לאפשר לתושבי צפון רצועת עזה לחזור לבתים שלהם בכלל, בוודאי עד שהחטוף האחרון חוזר. הם לא צריכים לחזור לבתים שלהם אם החטופים שלנו לא חוזרים לבתים שלהם. אנחנו גם צריכים לעצור את הסיוע ההומניטרי, ולא להתגאות באלפי משאיות סיוע ליום. שיאכלו כמו החטופים, אם בכלל".
לגבי עסקאות לשחרור חטופים הרב פנדל סבור כי יש לפעול בכל הכוח לשחרורם: "המדינה לא צריכה להשתגע חלילה עם עסקאות מופקרות, אבל עליה לקחת בחשבון שהם נמקים בשבי ומחובתנו לחזק את הממשלה להמשיך בפעילות צבאית ולשחרר את החטופים", הוא פוסק. "מעבר לכך, ברור שצריכים לחזור להתיישב בעזה. אם הם רוצים שלום, אז ברור שאפשר. ואם הם לא רוצים שלום אז ודאי שצריך להיות שם. צריך לדבר בשפה שלהם, שפה של כוח, ולא להרפות עד לניצחון מוחלט של עם ישראל. בעיקר לא לפחד לנצח".
לקראת שמחת תורה הבא עלינו לטובה, הרב פנדל מודה שהיו לא מעט התלבטויות מקדימות. "הייתה התלבטות אם שמחת תורה צריך להיות המוני, אם הוא צריך להיות חגיגי. בסופו של דבר החלטנו להשאיר את התאריך שבעה באוקטובר למניינם כתאריך של התמודדות וגבורה, ואת שמחת תורה להעצים כיום של חיזוק רוחני וקישור עמוק וחזק עם התורה, עם עם ישראל וארץ ישראל. כנגד הרצון שלהם לחבל בהקפות שלנו ובשמחה שלנו – הנקמה שלנו היא להעצים את זה עוד ועוד, להזמין עוד משפחות ולהפוך את שמחת תורה לשמחה שמאחדת הרבה ציבורים".
על פי התוכנית, במהלך החג יעברו הבחורים יחד עם האורחים בין בתי הכנסת הרבים בעיר ויחגגו עם התושבים את החגיגות שנקטעו בשנה שעברה עם כניסתם של מחבלי הנוח'בות לעיר. "זו נקמתנו", מציין הרב פנדל בהתרגשות, "העיר שהתמלאה במחבלים תתמלא בשמחת חג. בדיוק כמו שאירחו אותנו במשך חודשיים וחצי של 'גלות', והרבה מהתושבים בעיר תקופה ממושכת אפילו הרבה יותר, אנחנו רוצים להחזיר אהבה ולארח כאן אנשים ולהזמין אותם לשמחת תורה אמיתית. אנחנו נמשיך לעשות הקפות שניות משמעותיות, חזקות, מועצמות. אנחנו מתכננים להזמין גם נציגים מהיישובים מכל עוטף עזה, שרים, אישי ציבור. לקחת את כל האנרגיות הצעירות לשמחה ענקית בעיר. מגיע לעיר ולעם שלנו הרבה שמחה, וכך בעזרת ה' נבנה קומה מיוחדת כאן בשדרות. אני מזמין את הציבור לבוא, לרקוד ולשמוח איתנו".