בכל שנה כל אחד ואחת מאיתנו עומד בתפילה "נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל" בשעה שעושה הוא את חשבון הנפש הפרטי בימים הנוראים ששיאם ביום הכיפורים.
וכך עומד האדם כפוף ראש וקומה, ובלב נשבר אומר את סדר הווידוי המסודר ע"פ הא-ב: "אָשַׁמְנו בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דֹּפִי... רָשַׁעְנוּ, שִׁחַתְנוּ, תִּעַבְנוּ... ומסיים ואומר: "סַרְנוּ מִמִּצְותֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים... כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ. וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ".
והשנה, אחרי שנה כמו זו שעברנו, אני עומד ושואל את עצמי האומנם "אשמנו ? בגדנו ?" אנחנו העם היהודי שנשחט, נרצח ועונה ביום שמחת תורה ושבמהלך כל השנה בחורי חמד לובשי מדים ואזרחים עזי נפש מסרו ומוסרים נפשם למען הגנת העם והארץ, אנחנו בגדנו ?
כמי שראה ורואה את המשפחות השכולות מאז שמחת תורה, את מאות האלמנות והיתומים, את אלפי ההורים והאחים השכולים העומדים מול הקבר הפתוח של יקירם, רואה את עשרות אלפי האחים והאחיות של בית ישראל מלווים את הקדושים למנוחת עולמים אחרונה לאחר שמסרו את הנפש להגנת העם והארץ אני חש שקשה עד בלתי ניתן לומר את מילות הווידוי מבלי להרגיש שקר בנפשי.
עמדנו ועומדים אנו בכאב גדול מנשוא שלא היה כמוהו מאז השואה. אומות העולם רובן ככולן (בהצבעה האחרונה באו"ם בעד אמברגו נשק לישראל 124 מדינות תמכו, 43 נמנעו ורק 14 מדינות התנגדו) לא די שאינן עוזרות לנו, אלא גם מאשימות אותנו אנו בני אברהם, יצחק ויעקב, הנושאים בגאון את שם ה' בעולם מואשמים בחוסר מוסריות, בחוסר צדק ובשאר אישומי כזב. ואף על פי כן: "כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ".
ממש, אבל ממש לא אשמנו ולא בגדנו. העולם ה"נאור" בשתיקותיו והאויב הערבי במעלליו הם האשמים בחוסר מוסר ובאי צדק, הם גזלו חיים מזקנים ומתינוקות ואנחנו שמרנו על הקשר עם החיים, הקשר עם האמת, הקשר עם הצדק והאמונה בבורא עולם. לכן אמירת וידוי השנה מחייבת חשיבה אחרת.
כמעט מידי יום ביומו אני רואה הורים שכולים נלחמים כמו אריות על החיים שלהם, ומול משבר ושבר על חלומות שאבדו, על בן אהוב שאיננו. הם לא נשברים ולא עומדים במקום, אלא אוספים את השברים, מעודדים והולכים מהלוויה להלוויה ומשבעה לשבעה ומנחמים ומחזקים את המשפחות השכולות ה'חדשות'. האלמנות קמות בוקר בוקר לאחר לילה כשהכרית ספוגת דמעות על בן הזוג שאיננו, הן בכוחות עילאיים מתאמצות לעודד את הילדים היתומים ולחנך אותם להאמין בטוב באמת ב:"נצח ישראל לא ישקר".
האנשים שבאו לנחם את הדס לוינשטרן, שבעלה הרב אלישע לוינשטרן הי"ד נפל בנר שביעי של חנוכה, שאלו אותה על כאבה האישי שנשארה אלמנה צעירה עם שישה יתומים קטנים היא ענתה "אתם יודעים מה כואב לי? לא כואב לי לא עליי ולא על הילדים. בע"ה הקב"ה ישלח שליחים טובים, אנחנו נסתדר. אבל כואב לי על לימוד התורה שלו שיחסר פה בעולם."
ואלמנה אחרת (איני זוכר את שמה) שקמה מהשבעה ועומדת על קבר בעלה הטרי כשנשאלה אם הייתה יכולה לשנות את המציאות מה הייתה עושה, והיא ענתה מיד ללא שהיות, אם בעלי היה חוזר עכשיו הייתי נותנת לו חיבוק ענק ושולחת אותו מיד לעזה להילחם ולהגן על המולדת.
חייל אחד שהתחתן חודש לפני המלחמה ובכניסה לעזה נפצע ואיבד רגל כשנפרד ממחלקת השיקום ודידה ליד אשתו הטרייה נשאל האם היה פועל אחרת ענה : הייתי מוכן לתת שתי רגליים ואפילו את חיי אז מה זה רגל אחת ?
אני יכול להוסיף עוד ועוד מאות סיפורי גבורה של לוחמים שנפלו, של אלמנות גיבורות, של חיילים אמיצים שאיבדו ידיים ורגלים, והזמן יחלוף ,הדיו ייתם והנייר יתמלא ולא אספיק לכתוב אפילו אחוז אחד ממעשי הגבורה של בני עמנו ומדבריהם האמיצים.
ואחרי כל זה לומר אשמנו בגדנו, זו תהייה בגידה באמת, בגידה באני העצמי ובגידה בעם הנפלא שלנו.
אני נושא עיניי לשמים ושואל לאחר כל זאת ועקב כל אלה האם מחזור התפילה הישן רלוונטי לימינו אנו בשנה הזאת?
תחושותיי אלה מזכירות לי את הסיפור על הרבי מקלויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטם זצ"ל, הידוע בכינויו האדמו"ר מצאנז. הוריו, כל אחיו ואחיותיו, אשתו ואחד עשר ילדיו נספו באושוויץ. הוא נשאר ערירי, גלמוד וחסר כול.
כמה חודשים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, בליל יוה"כ של שנת תש"ו במחנה העקורים פרנוואלד לאחר תפילת "כל נדרי", עמד הרבי כשהמחזור בידיו, דממה השתררה, ולפתע נשמע קולו גועה בבכי: "ריבונו של עולם", התייפח, "אשמנו? בגדנו? האם בגדנו בך במלחמה הנוראה? גזלנו? ממי גזלנו באושוויץ ובמילדורף? האם היה בכלל מה לגזול וממי לגזול? אהה", קרא כנזכר, "אכן, נכשלתי בגזל. היה זה באחד הימים, כששבתי מעבודת הפרך וצנחתי על הדרגש מבלי יכולת לזוז, נתפס עורי בין שני קרשים ודם שתת מגופי. גנחתי בקול, והגניחה העירה את שכני לדרגש... אכן, יש בידי עוון גזל שינה...".
"דיברנו דופי?", המשיך ללמד סנגוריה על ישראל, "האם הייתה בנו טיפת כוח לדבר? לצנו? כלום היה אפשר בכלל להתלוצץ בגיא ההריגה? מרדנו – במי מרדנו? וכי היה בנו כוח למרוד?", וכך קרא את כל סדר הווידוי בבכיות עצומות, כשהוא משיל את כל החטאים מעל היהודים שנצלו מגיא הצלמוות.
הווידוי הסתיים. האדמו"ר מצאנז סגר את המחזור, ואמר: "הווידוי הזה לא נכתב בשבילנו.
אבל... הרעים לפתע בקולו, "חטאנו בחטאים שאינם כתובים במחזור! חטאנו באמונה, בביטחון! הלא פעמים רבות הרהרנו על הדרגשים והתפללנו לה': אנא, קח את הנשמות שלנו כי אין לנו כבר כוח יותר! שכחנו שיהודים אנחנו, ושנשמותינו מסורות בידי מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא... ועל כך אנו צריכים להתוודות בכל לבנו – מחל לנו, אבא שבשמיים, סלח לנו כי חטאנו!".
עד כאן סיפורו של הרבי.
אני מאמין שהתפילות ונוסחם אשר תוקנו בידי אנשי כנסת הגדולה שייכות לפנתאון הנצח אשר הזמן לא שייך אליו והם בני בלי זמן.
עולות במוחי התמונות של שנת תשפ"ג השנה הקודמת למלחמה, תמונות של פילוג ומחלוקת, קריאות של שנאה ומדון. ומה לא אמרנו אחד על השני ומה לא שסינו איש באחיו, ומבלי משים כמו קדחנו חורים בספינת העם.
אני מבין שאכן חטאנו, אבל חטאינו לא היו (רק) למול בורא עולם אלא ובעיקר למול אחים ואחיות החושבים אחרת מאיתנו ומול עצמנו.
אָשַׁמְנו כשחשבנו שאין לנו אמונה חזקה בצדקת הדרך, וחשבנו לפעמים שחוזק האמונה הוא כחוזק "קורי העכביש".
בָּגַדְנוּ כשלא האמנו בעצמנו, בגבורה, בעוז וברוח שקיימת בנו, ואיתה בזכותה ובכוחה אנו לוחמים כתף אל כתף אנשי שמאל וימין, דתיים וחילונים, ולא רק מוכנים למות זה למען זה, אלא עושים זאת בפועל.
גָּזַלְנוּ - כשלקחנו ,הסרנו וסילקנו מליבנו פנימה את הידיעה שכולם אהובים ורוצים טוב "רק" חושבים אחרת מאיתנו וזה לא עושה אותם פחות טובים, פחות ציונים ופחות מאמינים.
כן. כולנו חטאנו בדברים הללו: מי במעשה, מי במחשבה ומי בדיבור. ולכן התפילה היא בלשון רבים, אבל... הכל מתחיל מהאני היחיד הבודד.
אשמנו בגדנו – רלוונטי השנה ???, ולא כל האמת נמצאת אצלו, אין צד אחד שרק צודק וצד שני שרק טועה. והביחד גדול בהרבה ממספר כל הפרטים וכל פרט הוא גדול עצום ורב.
ולבסוף אחרי שנכה על ליבנו באגרוף ברזל רך ומתחשב על כל העוונות והפשעים הללו, אותה יד בדיוק נשים על כתף חברנו וביחד נאמר כדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בספרו עין אי"ה: "כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת... בווידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'…" (עין אי"ה, ברכות על המשנה במסכת מעשר שני פ"ה מ"י). את הווידוי המשלים שגם הוא ע"פ סדר הא-ב (מבוסס על דברי הרב בנימין הולצמן):
"אָהַבְנוּ, בָּכִינוּ, אוי כמה בכינו, גָּמַלְנוּ חֶסֶד עם החיים והמתים, דִּבַּרְנוּ יֹפִי,
הֶאֱמַנּוּ בעם הזה ובצדקת הדרך וְהִשְׁתַּדַּלְנוּ לעשות טוב, זָכַרְנוּ, חִבַּקְנוּ,
טִהַרְנוּ עַצְמֵנוּ משנאת חינם, יָצַרְנוּ מפעלי חסד, כָּמַהְנוּ לטוב,
לָחַמְנוּ עבור הצדק, מָסַרְנוּ נֶפֶשׁ למען העם והארץ, נָתַנּוּ כָּתֵף תומכת,
סַרְנוּ לדאוג ללוחמים ויתומים, עָרַכְנוּ בִּקּוּרֵי חוֹלִים לפצועי גוף ונפש,
פָּרַשְׁנוּ מֵאָנוֹכִיּוּת, צָדַקְנוּ לפעמים, קָרָאנוּ בְּשִׁמְךָ "אל מלא רחמים"
למעלה מאלף חמש מאות פעמים, רָחַקְנוּ משנאת חינם, שִׂמַּחְנוּ חיילים מפונים ואחים כואבים, תָּמַכְנוּ במשפחות המגויסים."
ולאחר כל זאת נתפלל לבורא עולם ונאמר לו:
"עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".