אחד הפסוקים המזוהים יותר מכל עם עשרת ימי תשובה, המסתכמים ביום הכיפורים, הוא הפסוק הפותח את הפטרת שבת תשובה: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך".
מדרש פסיקתא אומר משהו מוזר: "תני בשם רבי מאיר: שובה ישראל, עד שהוא עומד במידת רחמים, ואם לאו אלהיך, עד דלא יתעביד סניגוריה קטיגוריה".
כדי להבין את הדברים נבאר מעט את המונחים. הפסוק הפותח את התורה הוא "בראשית ברא אלוקים". אלוקים הוא שמו של הקב"ה המסמל את מידת הדין. הקב"ה חשב לברוא את העולם במידת הדין. מה שאומר, למשל, שהיה אדם נענש על כל מעשה שהוא עושה ולא היה סיכוי לתשובה ולפיוס. מי שחטא היה משלם ומיד.
אך רש"י מסביר שהקב"ה ראה שאין העולם יכול להתקיים, לכן הקדים את מידת הרחמים ושיתף אותה למידת הדין. השם ה' מסמל את מידת הרחמים.
לכן כשאדם הראשון חטא בגן עדן, הפסוק אומר: "ויקרא ה' אלקים לאדם ויאמר לו איכה". הקב"ה הקדים את מידת הרחמים (ה') למידת הדין (אלוקים) וכך אפשר לאדם לעשות תשובה, ואכן מחל לו באותו היום.
במאמר לעיל בפסיקתא התחדש דבר נוסף. הקב"ה שיתף את מידת הרחמים, אך הוא לא ביטל את מידת הדין. גם מידת הדין קיימת בתשובה. אם אדם לא ישכיל לנצל את הפתח הזה שפתחה לו מידת הרחמים לתשובה ולחרטה, הרי שהפתח עלול להפוך לו לרועץ.
הכיצד?
במסכת יומא דף פז מסופר על רבותינו שנהגו לפנים משורת הדין. הם היו נוהגים להקדים ולזמן עצמם בפני מי שחטא ופגע בהם, כדי לפתוח לו אפשרות לבקש סליחה. כך מסופר על רב, שנפגע על ידי הקצב של הכפר. עד ערב יום הכיפורים חיכה רב לקצב שיבוא לבקש סליחה. משראה שאותו קצב לא הגיע החליט רב להמציא את עצמו לאותו קצב, כדי שיתפייס עמו. כשהגיע רב לקצביה בערב יום הכיפורים, ראה את אותו קצב כשהוא מכה בגרזנו בראש הפר. כשראה הקצב את רב, אמר לו לך מכאן, אין לי שום דבר עמך. הגמרא מספרת שמיד לאחר מכן, הקצב המשיך במלאכתו, עפה עצם ופגעה בראשו של הקצב והוא נהרג במקום.
הסיפור תמוה. הרי הקצב כבר פגע ברב בשעתו וטרם נענש. האירוע בערב יום הכיפורים הוא רק זנב לאירוע הראשון. סביר כי האירוע הראשון הוא החמור יותר. מדוע אפוא נענש הקצב רק כעת?
בספר אסופת מערכות של הרב גוולדויכט הוא מביא את הרב בלאזר הטוען כי אינו דומה חטא שאדם חוטא בזמן שיצרו תוקפו והוא בכעס רב, לבין חטא שאדם חוטא בזמן שהוא ביישוב הדעת ובחלוף זמן. כשאדם חוטא בזמנים של רגיעה, בזמן שדעתו מיושבת עליו, הדבר כבר מצביע על מידותיו הרעות. על היותו שקוע בחטא. לכן התגובה של הקצב בערב יום הכיפורים היא חמורה מהמעשה עצמו.
הנמשל ברור. הרמב"ם בהלכות תשובה אומר: "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב".
בעשרת ימי תשובה הקב"ה ממציא את עצמו אלינו ופותח לנו פתח להתחרט ולתקן. לאורך השנה אנו נמצאים במרוץ החיים, טרודים מאוד, ומטבע הדברים 'מעגלים פינה' בעבודת ה' שלנו. התפילות שלנו לא תמיד מושלמות. המעשים שלנו לא תמיד על פי הנדרש, בלשון המעטה. על זה הקב"ה מוכן ברחמיו לסלוח.
אך כשמגיעים ימי תשובה, ועדיין אדם נותר בסורו, מקשיח ליבו, לא מוצא לנכון להתרכך, להתבטל בפני ריבונו של עולם, להבטיח לבורא עולם שבשנה הבאה הוא ישתדל להיות אחרת, הן בעבודת ה' שלו והן בעבודת בין אדם לחברו, זה כבר מעיד על פגם באישיות. אם כעת אדם לא ישוב בתשובה, אם ביום הכיפורים לא ינצל את הסיכוי, לא יתרגש, ולא יאיר את נפשו, אזי הוא עושה את מעשה הקצב. או אז יש סיכון שהסניגור יהפוך לקטגור. הסיכוי יהפוך לסיכון. מידת הרחמים שותפה עם מידת הדין, והדבר יכול להיות לחרב פיפיות חלילה.
בעולם הישיבות היו אומרים שאין צורך לחשוב על מהפך גדול באישיות. מהפך גדול נידון לכישלון. במקום זאת כדאי לקבל על עצמנו מעשה אחד קטן לתיקון בשנה הבאה. מעשה אחד שיעיד על מגמה וכיוון דרך חדשה.
"אמר הקב"ה לישראל: בני! פתחו לי פתח אחד של תשובה, כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו".
להצלחת עם ישראל במלחמת קוממיותו, לע"נ כל הנופלים במערכה על הארץ, ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי, ומור חמי משה נחמיה