"ראש דברך אמת", אמרו אצלנו ברגש ובנעימה לפני התקיעות בראש השנה, והפסוק "נתקע" בראשי, ואינו מניח. "ראש דברך אמת".
לפני הכל. לפני התורה, ולפני הכבוד; לפני האחדות, ולפני הנעימות; לפני רבנות ארץ ישראלית מקרבת, לפני ציונות דתית ולפני אומנות האפשר, לפני הכל – ראש דברך אמת.
ולא יתכן ששליחי ציבור שומרי המצוות - פוליטיקאים מחוננים ומסורים, תלמידי חכמים דגולים או מקורבים יראי שמים, לא יתכן שדווקא הם יזיזו הצידה את האמת ככלי אין חפץ בה, כדי לקדם את מטרותיהם הנעלות.
כי נעלות וחשובות וראויות ככל שתהיינה אותן מטרות, כאין הן בפני האמת הפשוטה. והאמת הפשוטה היא שרבנים שבאו לפני הועדה, שהתכנסה לבחור את מועמד הציונות הדתית לרב ראשי, התחייבו לקבל את בחירת הועדה, ולא להתמודד במקרה שלא יבחרו. שניים מתוכם הפרו את התחייבותם הכתובה, והתמודדו בבחירות מול מועמד הועדה. ויש הסברים ותירוצים וראיות ונימוקים.
בוודאי שיש. תמיד יש. גם לנפתלי בנט, שהפר את הבטחתו הכתובה שלא לשבת בממשלה עם יאיר לפיד ועם רע"ם, היו הסברים ותירוצים וראיות ונימוקים. אבל ככל הידוע לי, נפתלי בנט אינו תלמיד חכם מוכר, וגם אינו רב או מנהיג רוחני. הוא ספג את הזעם הציבורי המוצדק, איבד את שמו הטוב, וננטש על ידי רבים מתומכיו, אבל אי אפשר אפילו להתחיל להשוות את הנזק החינוכי, את חילול השם שנגרם על ידו, לפגיעה הקשה של הפרת התחייבות על ידי רבנים המבקשים להיות ראש לרבני ישראל.
חילול השם הוא בעיני המתבונן, והמתבונן שואל את עצמו, איך אדם מתיר לעצמו לא לעמוד בדיבורו, ולחזור בו מהבטחתו הפומבית? ואיך אפשר לסמוך על חתימתו של רב על תעודת כשרות, על תעודת גיור, על פסק הלכה או על הכרעת בית דין, אם הוא חוזר בו כך מהתחייבותו הכתובה? המתבונן ראה ועדה שישבו בה תלמידי חכמים מכל החוגים של הציונות הדתית, שהצליחו להתגבר על המחלוקות, ולכונן מנגנון שיבחר את הראוי מכולם להיות רב ראשי.
כעת הוא רואה כיצד רבנים שהתחייבו לוועדה חשובה וגדולה זו, מפרים את הבטחתם. איך אפשר לשאת את הבושה הזאת? זו תורת ארץ ישראל? זה החינוך המפואר של הציונות הדתית? זו יושרה? זה כבוד לתלמידי החכמים, שפינו מזמנם היקר, והתכנסו ודנו והתלבטו והכריעו? קשה לתפוס את רמת הניתוק שאפשרה לאנשים גדולים וראויים להסכים למהלך הזה. כל הטיעונים והפלפולים שבעולם אינם יכולים להכשיר את השרץ. גם ההכנעה הראויה בפני תלמידי חכמים, הנושאים בעול הציבור במסירות ובענווה שנים רבות, אינה מתירה להחשות מול העיוות הזה.
שערי תשובה לא ננעלו, בוודאי לא בעשרת ימי התשובה. הלואי וילמדונו מנהיגינו דרכי תשובה. יחזרו בהם מהפרת ההתחייבות, ויבינו ששום שיקול להצלת העם והתורה אינו עומד בפני ההגינות הפשוטה; שמה שנראה לעמי הארצות כחוסר אמינות וכחילול השם, הוא באמת חוסר אמינות וחילול השם; ושתורה מקרבת ומאירת פנים, מערכת כשרות מתוקנת והגונה, ומנהיגות רוחנית מאחדת ומובילה, תצמחנה רק על אדני האמת והיושר.
אפשר עדיין להסיר את המועמדות. אפשר להודיע ששגינו, ושאנחנו מבקשים לקיים את הבחירות מחדש. ואם מסיבות משפטיות וטכניות אי אפשר להחזיר את הגלגל אחור, לפחות יפרוש המועמד שהפר את הבטחתו ויפסול עצמו מלהיות רב ראשי.
חייבים לעשות כל מה שניתן כדי להתנקות מהעוון הזה; כדי ללמד, ובראש ובראשונה את עצמנו, את ציבור שומרי המצוות, שהאמת היא יסוד התורה ובסיס כל ההלכה, ראש דבר ד'. "ישרים דרכי ד'", אך גם אם כשלנו, עדיין יכולים אנו לתקן, ולזכות לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים, וד' הטוב יכפר בעדנו.
הכותבת היא מורה לתנ"ך ולמחשבת ישראל