יום הכיפורים העומד בפתח, מגיע בסיומו של שבוע בו צוין יום השנה הלועזי לשביעי באוקטובר, יום השנה למלחמה. בעיני החיבור הזה, הכאילו-מקרי, של שני התאריכים, הוא חיבור מהותי.
כי בעצם, מה שאנו עוברים, כעם, בשנה הקשה הזו, השנה שהתחילה במרחץ-דמים ואימים שלא ניתן היה לדמיין אפילו, במכות איומות של שבי, וביזה, וגלות, ופחד, ואימה, בכאב בלתי-נתפס, ומצד שני שנה של מלחמה שגם אותה לא יכולנו לתאר לעצמנו (וגם לא נערכנו אליה כלל), מלחמה בה גילינו בתוכנו תעצומות נפש, וגבורה, ומסירות, ורוח גדולה שכמעט שכחנו את קיומם, שנה בה שינינו כיוון באופן דרמטי, והתחלנו לתקן טעויות בנות עשרות-שנים – מה שאנו עוברים, כעם וכמדינה בשנה הזו, זה תהליך שיש בו כל האלמנטים של תהליך תשובה.
יש בתהליך התשובה הלאומי הזה מאמץ-אדירים לתקומה מתוך השבר, אלפי השברים והכאבים שעודם כואבים, ויש בו חשבון-נפש על טעויות-עבר והחלטה נחושה לתקן אותן, עם כל הקושי הכרוך בדבר. יש בו התפכחות מתמשכת וכואבת מאשליות רבות-שנים, יש בו הבנה עמוקה שעל טעויות - משלמים, ויש בו גיוס כל המשאבים כדי להתרומם מהנפילה, לשנות כיוון ולצעוד קדימה. יש בו – כבכל תהליך תשובה – גם עליות וירידות, סערות ודמעות, מבוכה ותהיה, קולות שונים הבוקעים מתוכנו ונאבקים בתוככינו, והתלבטויות הקורעות אותנו מבפנים בכל צומת.
ועל כל אלה יש בו אמונה פנימית עמוקה שחייבים, וגם יכולים, לקום ולתקן. ויש בו סיעתא דשמיא עצומה, כביכול הקב"ה אומר לנו: פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. די להיזכר בטעמו המר-ממוות של השביעי באוקטובר, כדי להבין עד כמה זה לגמרי לא מובן מאליו שנצליח להילחם בשבע חזיתות, ולגבור על מערכות-השמדה שהוכנו נגדנו לאורך עשרות שנים, ועד כמה הקב"ה הוא הנותן לנו כח לעשות חיל.
רק מי שחווה את המועקה ההולכת ומתעצמת מידי שנה, כשהמדינה האהובה שלנו ויתרה לאורך שנים על עוד ועוד חלקי מולדת ומסרה אותם לגרועים שבאויביה, ביצעה נסיגה אחר נסיגה והתקפלות אחר התקפלות, העלימה עין מעוד ועוד תכניות להשמדתנו, רימתה את עצמה שהיא הולכת לקראת "מזרח תיכון חדש", והשילה מעצמה בכוונת מכוון את יכולותיה לעמוד להגן על עצמה מפני הקמים עליה – רק מי שחווה את כל אלה בתחושת דאגה עמוקה, יכול להעריך את עוצמתו וחשיבותו של תהליך התשובה הלאומי הזה שאנו בעיצומו. זו המחשבה שהובילה אותי השבוע, בו' בתשרי, אל בית העלמין של גוש עציון, לחלקת הקבר של הרב וחה"כ חנן פורת ז"ל. חנן, שהתייסר בכל נימי נפשו מהתהליכים הנוראיים הללו, אותם ניסה בכל כוחו הציבורי והפרלמנטרי למנוע, וללא הצלחה. חנן שהאמין בכל ליבו שיבוא יום והעם יתפכח, חנן שנשבר שבר עמוק מהגירוש הנורא ומהמאיסה בארץ חמדה, שבר שלהערכתי ממנו לא הצליח לקום, חנן לא זכה לראות כאן, עלי אדמות, לא את התגשמות אזהרותיו אותן זעק מדם ליבו, ולא את שינוי הכיוון ותהליך התשובה של העם שאותו כל כך אהב, ושאת הידרדרותו כל כך כאב. באתי לקברו של חנן ז"ל, שהיה אולי האדם המשמעותי ביותר שדחף אותי להיכנס לפוליטיקה, לרשימה לכנסת, כדי לחלוק אתו בליבי את מאורעות השנה האחרונה, ולנסות להיאחז באהבתו ובהשקפתו המיוחדת על העם שלנו, על המדינה שלנו, בימים הקשים, המאתגרים והמרוממים האלה.
ואז שבתי הביתה אל ספרו של חנן, ה"מעט מן האור" שלו, ופתחתי בפרשת השבוע שזה עתה סיימנו, פרשת האזינו. בפרק הנושא את השם "צור" פותח חנן כך: "לא רק גורלו של היחיד, אלא גורלה של האומה והמדינה מונח על כפות המאזניים בימים שבין כסה לעשור... ומדינת ישראל, בית חיינו, אשר רבו אורותיה וצלליה, ניצבת אף היא למשפט...".
והנה, כך חונן חנן ז"ל במילותיו את המדינה שכל כך אהב: הוא דולה את מילה "צור", המופיעה בפרשת האזינו כשמו של הקב"ה, ומחבר אותה גם אל ה"צור ישראל וגואלו" של מגילת העצמאות ושל התפילה לשלום המדינה, וגם אל ה"צור" של "וניצבת על הצור", שבו מתגלות למשה רבינו שלוש עשרה המידות, עליהן אנו נסמכים בתפילותינו בימים אלה, ובכלל.
"ובבואנו אל נקרת הצור, ביום הכיפורים" – כותב חנן ז"ל בספרו המאיר – "הומה בלבנו תפילה לשלום האומה, העושה דרכה במעלות ובמורדות... כי אמנם נתבעת היא... לסול את דרכה בעצמה... אך אתה, ריבונו של עולם, ברחמיך הרבים, אנא אחוז בידה להנחותה הדרך, בעלותה בשביל המתפתל אל מעון ביתך, לבל תיפול לתהומות היאוש והיסורים... שמע קולה בשוועה אליך באלם-קול... ובניה המבקשים את נפשם, עוד יקראו אליך בעטוף לבבם: צור לבבי וחלקי א-להים לעולם". – קם הדבר ונהיה, חנן. מדינת ישראל סוללת את דרכה מעלה, עולה מתהומות היאוש והיסורים, כפי שכתבת, כפי שקיווית והתפללת.
מה לי להוסיף על דברי חנן, איש-האמונה והמעש, החונן את מדינת ישראל וארץ ישראל מתוך נפשו המאירה? אתפלל, ונתפלל כולנו, שצור ישראל יזכה את מדינת ישראל בחתימה טובה.