מאז פרוץ המלחמה, תוך כדי שרות המילואים ובשיחות בקהילות ובמוסדות החינוך נשאלנו פעמים רבות: "איפה הקב"ה היה בשמחת תורה?!"
השאלה לא נשאלה מתוך התרסה אלא מתוך כאב גדול, על האסון, על האכזריות שאינה נתפסת בשכל אנוש, על המחדל הרשלני וחוסר האונים. מתוך כמיהה לפגוש את טוב ד' בעולם. מתוך צפייה למעשה ניסים, להתערבות אלוקית חריגה שתמנע אסון מעין זה. השואלים ראו באסון עירעור תפיסת האמונה שהתעצבה אצלם.
הכאב היה משותף.
שאלה זו קשורה ליסודות האמונה בהנהגה ובהשגחה האלוקית. היא אינה שאלה חדשה. כבר עסקו בה גדולי המחשבה והאמונה הישראלית בכל הדורות. חובה להתייחס אליה גם בכלים רציונליים מבלי להתעלם מהרקע האמוציונאלי. אמנם העיסוק בשאלה זו מצריך הרחבה שלא אפשרית בבימה זו, ואיננו מתיימרים לעסוק במה שנשגב מהבינה האנושית, אולם פטור בלא כלום אי אפשר.
ראשית, צריך להרחיב את התמונה הכוללת של אירועי שמחת תורה. ביום זה היו גם ניסים גדולים ולא מוסברים: כוחות 'רדואן' שלא פלשו מגבול לבנון לארץ ויכלו לגרום לטבח גדול פי כמה, למרות שעל הגבול לא היו כוחות בסדר גודל שיכל למנוע מהם. ארגונים ג'יהדיסטיים שלא פלשו לשפלה מיהודה ושומרון, למרות שהיו להם כוונות באלה. ההתעכבות של המחבלים ב'נובה' שמנעה מהם להתקדם ולהגיע לבסוף לאתרים אסטרטגיים. ועוד. ביקשנו לברר מדוע לגבי אלה לא עלתה השאלה "איפה היה הקב"ה"?!
כמו כן, האם קיימת עקביות? האם כאשר אנחנו פועלים ומצליחים, אנו מייחסים את ההצלחה לקב"ה, או שאנו קושרים כתרים לעצמנו? לדוגמה: הגבורה של הנחלצים לסייע בשמחת תורה, או ההצלחה הנדירה של יותר מ95% ביירוט מאות טילים שנורו מאיראן וגרורותיה, בשבוע שלפני פסח, ובערב ראש השנה. או הצלחת מבצע פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, וחיסול צמרת החיזבאללה לפני כחודש, ששינו בבת אחת את פני המלחמה. האם עלתה התהייה: 'במה זכינו שהקב"ה סייע לנו כל כך?' או שבעיקר היללנו ושבחנו את האנשים הנפלאים שעסקו במלאכה! מדוע את ההצלחות נוטים לייחס לאדם, ולהוציא את הקב"ה מהתמונה, אבל כשיש כישלונות נוטים 'להאשים' את הקב"ה?! אם תוצאות הפעולות נזקפות לזכות האדם, זה צריך להיות גם כשהוא מצליח וגם כשהוא צריך לשאת באחריות על כישלונותיו, ולהיפך, אם בכשלונות 'מאשימים' את הקב"ה הרי שגם את ההצלחות צריך לזקוף 'לזכותו'.
האם נכון 'להאשים' את הקב"ה על המחדל האנושי הנוראי שלנו בשמחת תורה?
האמונה היהודית היא תפיסת עולם מורכבת. בשונה מתפיסות דטרמיניסטיות שסוברות שלאדם אין בחירה חופשית, וכל מעשיו מתוכנתים מראש, סוברת היהדות ש"הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה" (אבות ג טו). כלומר, הקב"ה אכן יודע את העתיד, אולם הוא אינו 'רוצה' למנוע מהאדם את בחירתו החופשית המוחלטת: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. וכו'. ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע, וכו'" (רמב"ם תשובה ה א), גם כשמדובר על רוע ואכזריות.
עקרון הבחירה החופשית הוא אחד מיסודות האמונה: "ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע", וכו'" (שם שם ג). האדם 'נזר הבריאה' נברא ב'צלם אלוקים' וניתנו לו כוחות רבי עוצמה ליצור, לשנות ולבנות, ולהיות "שותף לקב"ה במעשה בראשית", זוהי המשמעות לקיומו. ללא 'בחירה חופשית' האדם הוא רובוט וסטטיסט בעולם. אינו נושא באחריות על כישלונותיו, ולא בזכויות על הצלחותיו. (הרמב"ם שם בהל' ה' מתייחס למורכבות, הקב"ה יודע העתיד, אולם אינו מונע בחירה אנושית מוחלטת).
עפ"י האמונה היהודית הקב"ה אינו מונע את הבחירה מהאדם גם כאשר האדם מנסה לגרום לאסון כבד, שיפגעו ממנו אחרים, שבכלל לא באירוע. זה אינו עונש אלוקי, זו סיבה ותוצאה. לכן על האדם לקחת אחריות על גורלו ולשמור על עצמו.
המחבלים השטניים הארורים שטבחו בנו בשמחת תורה היו בעלי בחירה חופשית! הניעה אותם שנאה יוקדת ותפיסת עולם רצחנית. האם עפ"י האמונה היהודית אנו מובטחים שבמצב כזה הקב"ה יציל אותנו מהאסון?!
אמנם אנחנו מלומדים בניסים ומאמינים ומתפללים לניסים, החורגים מסדר הטבע. הקב"ה מציל אותנו פעמים רבות מסכנות שבאשמת אנשים. אולם זהו היוצא מן הכלל, ואסור לנו לסמוך על הנס! כי "מי שסומך על הנס אין עושים לו נס" (תו"כ אמור ח). אדרבא, התורה מטילה על המאמין אחריות מלאה וחובה לעשות כל מה שניתן כדי למנוע סיכונים ופגיעות אכזריות, כאילו אין ניסים בעולם. (החינוך תקמ"ו).
המורכבות האמונית גדולה ועמוקה אף יותר. הרמח"ל למדנו עפ"י הקבלה, שההשגחה האלוקית 'מנהיגה' מהלכים לטובת העולם ולהתקדמותו, שמקבילים לבחירה האנושית, ומסתנכרנים איתם בצורות פלאיות. כאשר אויבנו בוחרים לפגוע בעם ישראל, הם לא עושים זאת כי הם חשים שהם 'נשלחו' ע"י הקב"ה, אלא בבחירתם - מסיבותיהם, רק בגלל אינטרסים שלהם. אולם קיים סנכרון מטאפיזי בין הבחירה שלהם, בין מחדלים שלנו, ובין התגובה האלוקית למעשינו. לאחר אסון כזה מתבקש מאתנו להבין את כשלוננו, להתעשת, לגבות מחיר מלא מתוקפינו, לתקן את מחדלנו ולמנפם להצלחה, ואז ההשגחה האלוקית מצטרפת ומעצימה אותם עבורנו. במשך הזמן, ההשגחה האלוקית אף מובילה מהלכים שמהפכים את הרע לטוב וממנפים את הכישלונות האנושיים להצלחות, ואת המחדל לניצחון גדול ('דעת תבונות' לרמח"ל). יש צורך עוד להאריך ולהעמיק בכך. ועוד חזון למועד.
בשמחת תורה היה הקב"ה היכן שהוא מאז ומעולם: מאפשר בחירה חופשית מחד, וכבמעמד הסנה, עמנו בצרתנו: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". 'מצפה' (בלשון מושאלת) מאתנו לשאת באחריות מלאה על ביטחוננו, למנוע סיכונים, ולא להיות רשלנים ושאננים, ו'כואב' אתנו את מחדלנו וכישלוננו, ואת כאבנו על אסוננו, ואת חילול השם הגדול על מה שעוללו לנו אויבנו. אבל גם מרסן את אויבנו בגזרות אחרות, ומעצים כל יוזמה שלנו להפוך את הכשלון למנוף של ניצחון גדול ולשינוי המציאות הבטחונית לשנים רבות. אמן.
בתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים