בעמק יפה בין כרמים ושדות, איפה שהוא בין אפריקה לאסיה, עומד מגדל בן חמש קומות. מי גר במגדל? שמח ששאלתם. בקומה הראשונה תרנגולת ירדנית שמנה, כל היום על משכבה מתהפכת וצורכת עוד ועוד מים למרות שהיא כבר איזה 30 שנה לא משלמת חובות לעירייה. בקומה השנייה גרה קוקייה סורית, אומרים שהבית בכלל לא שלה בגלל שהיא משכנה אותו לאיזה פרסי מהרחוב המקביל, אחרי שהוא הציל אותה ממלחמת אזרחים. בקומה השלישית חתולה מצרית שמתעקשת לספר לכולם שהיא בכלל לא חתולה, היא ספינקס. בקומה הרביעית גרה משפחת סנאים לבנונית מתוסבכת, כל היום מפצחת אגוזים בקולי קולות, אולי בגלל זה עפות מהדירה שלה קליפות ורקטות היישר אל החצר של השכנים מהקומה התחתונה, הדרומית. בקומה החמישית גר מר עכבר, בכל אופן פעם הוא התגורר שם, אבל לפני כמה חודשים הוא נעלם ולא לגמרי ברור לאן, יכול להיות שהוא קבור במנהרה שהוא כרה לעצמו בעזה.
ובחצר קומת הקרקע, בבסיס הבניין, עומדת ילדה עסוקה ובונה סוכה, מוארת וירוקה. קוראים לה, כמובן, שלומית.
כשבערב החג המלאכה נשלמת היא מזמינה את השכנים כולם בהמונים, אבל אף אחד לא בא לסוכת השלום שלה כי הם בכלל לא רוצים אותה בבניין, רק לא מצליחים להעיף אותה.
מה עושה שלומית? אומרת: "ההפסד כולו שלכם", נכנסת לסוכה ומחכה לאושפיזין.
ראשון בא אתרוג. מתגלגל, ממלמל, נעמד מתחת לסכך ומסתכל. אחריו נכנס לולב מלא חן, שולח סביבו מבט בוחן. שלישי כמובן מגיע הדס, ריחני, משולש ומאוד מנומס. ובסוף, קצת כפופה, מגיעה ערבה.
מחייכת שלומית לכל המינים, עומדת מולם, מסבירה להם פנים. "הנאה הסוכה בעיניכם?" היא שואלת.
"האמת?" אומר ההדס, "ציפיתי ליותר".
"בכלל יש לך אישור מהעירייה למבנה הלא חוקי הזה?" נועץ בה האתרוג מבט צהוב.
"הנה הוא עוד פעם מתחיל", מתעצבן הלולב, "אנחנו לא צריכים את האישורים שלך, זאת מדינה יהודית!"
"ודמוקרטית".
"קודם כול יהודית".
"אתה לא תלמד אותי מה זה להיות יהודי", מסתער האתרוג על הלולב, "סבא של סבא שלי נטע פה פרדסים כשאתה עוד היית בלול לולבים".
"לסבא של סבא שלך היה נופל הפיטם אילו ידע מה יצא מהנכד שלו. בכלל, מי קבע שמארבעתנו דווקא אתה האתרוג?"
תראו איך מאתרגים אותו
"חברים, לא לריב", מבקשת שלומית, "סוכות הוא חג של אחדות".
"אני בעד אחדות", אומר ההדס, "רק צריך להבין שאחדות זה לא בהכרח אחידות".
"טוב, זה מספיק", אומר האתרוג, "אני הולך".
"למה?", נעלבת שלומית, "הסוכה שלי אינה נאה בעיניך?"
"נסבלת".
"אם כן, שב עמנו!"
"לא, לא אשב", אומר האתרוג, "איך אשב אני, פלורליסט ליברלי מלא בתבונה, עם לולב והדס שגנבו לי את המדינה?"
"ומה איתי?" שואלת הערבה, בוכייה.
"גם את גנבת".
"מה גנבתי לך?"
"את האפיקומן".
"אפיקומן זה בכלל מחג אחר", לוחשת הערבה.
"אולי נגיע לפשרה?" מציעה שלומית, "כל העניין של ארבעת המינים הוא שכולם יהיו מאוגדים ביחד".
"אני בעד פשרה", מסכים ההדס, "אבל האתרוג הנפוח הזה צריך להבין שנגמרו הימים שהוא שלט פה לבד. שיקבל את הכרעת הרוב".
"אני הרוב!" מתעקש האתרוג, "ואני לא מתכוון לתת לאספסוף משיחי פרימיטיבי לדרוס את הערכים הנעלים שלי".
"עוד לא הסברת למה הערכים שלך נעלים יותר מהערכים שלי, ולמה נראה לך שאתה באמת אתרוג", מתנדנד הלולב.
"ברור שאני אתרוג", מגחך הפרי העגלגל, "תראה איך כולם מאתרגים אותי".
"אבל אתה כזה חמוץ כל הזמן", מעירה הערבה, "בטוח שאתה לא לימון?"
"עזבו את זה עכשיו", מתחננת שלומית, "בואו נשב ביחד ונשכח מהוויכוחים, לפחות בזמן החג".
"אני לא חושב שאני יכול להישאר פה", מצטדק הלולב.
"למה?" מתאכזבת שלומית, "הסוכה שלי אינה נאה בעיניך?"
"הדפנות שלך מתנדנדות ברוח מצויה, אבל לא זה העניין", אומר הלולב, "איך אשב אני, פך שמן טהור, עם ענפי סרק סרי טעם וקלמנטינה שכופה עליי ריח של פעם?"
"פך שמן זה בכלל מחג אחר", מתערבת הערבה.
"ואתה לא כזה טהור", מצטרף ההדס, "לא יזיק לך להוריד קצת את האף".
"ולשאת בנטל", אומר האתרוג, "וללמוד לימודי ליבה. ושלא תעז יותר להעליב את הקלמנטינות".
"אתם אלה שצריכים אותי, לא אני אתכם", קובע הלולב, "אני היחיד פה שלא מתכופף, לא מתייבש ולא נושר. אני עמוד השדרה ההולך לפני המחנה".
"גם אילו זה היה נכון, וזה לא", אומר ההדס, "אתה לא צריך להוציא לאחרים את העיניים".
"אבל זה מה שאני עושה בהושענות, נכנס לעין של זה שהולך מאחוריי", מזדקף הלולב, "ואתה, מה אתה מנסה להתחנף לאתרוג ולערבה? אתה לא מבין שבסוף החג בכל מקרה יזרקו אותך? רק אני אשאר פה אחרי כולכם, ישמרו אותי בניילון במיוחד לערב פסח. ואז ישכחו להוציא אותי וייזכרו בי רק בערב סוכות של השנה הבאה".
סוכה סובלנית שלא סובלת
"אולי נשיר משהו ביחד?" מנסה שלומית להעביר נושא, "וש־מ־ח־ת ב־ח־ג־ך..."
"קול באישה!" גוער בה הלולב.
"אני בעד שירה", אומר ההדס, "אבל אי אפשר לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח".
"רגע, הסוכה שלי לא נאה בעיניך כי אין בה שטיח?"
"הסוכה דווקא בסדר כי היא רק אתחלתא", אומר ההדס, "אבל אני דורש את הזכויות שלי. אני משולש, אני עם־ארץ־תורה, אני גשר, בגלל זה כל הזמן דורכים עליי. לא אסכים יותר שיתלשו ממני את העלים הריחניים שלי ויקטינו אותי. אני הדס, לא דרדס".
"אתה שופר", מאתגר האתרוג, "של ביביסטים".
"שופר זה בכלל מחג אחר", מציינת הערבה.
"מה את כבר מבינה, אין לך לא טעם ולא ריח".
"בסדר, זה בגלל הקורונה".
"במחשבה שנייה", מהרהר האתרוג, "יש היגיון בפסיקה של בג"ץ שהתירה לכם להקים מחיצה. שימו את המחיצה שלכם ביניכם לביני וניפרד כמו סכך לנצח. ככה סוף סוף תהיה לי סוכה נאורה וסובלנית שלא צריכה לסבול אנשים כמוכם".
"מה יהיה?" זועקת שלומית, "אתם לא מבינים שהשכנים מלמעלה מסתכלים עלינו והמריבות שלכם נותנות להם יותר מוטיבציה לנסות להרוס את הסוכה? אתם לא מבינים שכולנו באותה סירה? זאת אומרת דירה?"
"איזו דירה?"
"דירת עראי. שכבר כמעט התמוטטה עלינו לא מזמן. לא למדנו את הלקח? עוד לא הבנתם שאתם חייבים להיות מאוגדים, אחרת אתם לא ראויים לברכה?"
ארבעת המינים עמדו והביטו אלה באלה במבוכה. "נו?" אמרה שלומית, "מה אתם אומרים? תשבו עמנו?"
"אשב ואשב, בחפץ לב", התרכך האתרוג, "אבל רק אם הם יהיו כמוני".
"חצוף!" ספק הלולב את כפיו.
"לא ייאמן", נפנף ההדס בידיו.
"למה תמיד אני זאת שחובטים אותה?" ליקקה הערבה את עליה.
כך בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומדת ילדה בשם שלומית ומנסה לשכנע ארבעה מינים עקשנים לא להתפזר שוב לארבע כנפות הארץ, ולהסביר שכמאמר חז"ל, בכל זאת, כל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com