לוקח ללב

את ד"ר ארי ניימרק הכרתי לפני שנים רבות, כשעוד היה לוחם צעיר ביחידה מובחרת. הוא היה חובש הכיפה היחיד בצוות שבו היה לנו חבר משותף, ואני הייתי קיבוצניקית חסרת כל ידע ביהדות אבל הייתי בטוחה שאני יודעת הכול. במפגשים של החבר'ה הקנטתי את ארי על המגבלות הדתיות שלו, כמו כשרות ושמירת נגיעה, שהיו נראות לי כמו הנהגות מוזרות ומיושנות. שנים אחר כך, כשחזרתי בתשובה, היו לי ייסורי מצפון על היחס המחפיר שלי ללוחם הצעיר ושומר המצוות, והבטחתי לעצמי שאם אפגוש בו שוב, אבקש ממנו מחילה.

והנה, לפני כמה שבועות נתקלתי פתאום בעיתונות באזכור שמו של ד"ר ארי ניימרק מבית הרפואה בילינסון. כמובן שמיד ביררתי האם מדובר באותו לוחם צעיר מהעבר, וגיליתי כי ארי הוא כיום מנתח לב בכיר, סגן מנהל המערך לניתוחי לב וחזה. הוא גם מהרופאים הבודדים בארץ שמבצעים השתלות לב וריאה, ובנוסף לכך סגן אלוף במילואים ביחידה המובחרת שבה שירת. כשפניתי אליו כדי לראיין אותו, סיפרתי שאני חייבת לו התנצלות מלפני הרבה שנים. הוא בכלל לא זכר את ההקנטות מאז, אבל המפגש המחודש שלנו דווקא בימי הרחמים והסליחות היה בעיתוי מדויק.

המעגל נסגר בניתוח מעקפים

ד"ר ארי ניימרק, בן 49, נשוי לאחית, מתגורר במצפה אילן ואב לחמישה, הוא איש רב פעלים שרק מקריאת רשימת התפקידים שהוא ממלא אפשר להתעייף. כאמור, הוא מנתח לב בכיר בבילינסון ומבצע גם השתלות לב וריאות, מרצה בפקולטה לרפואה ובבית הספר לאחיות באוניברסיטת תל אביב וגם בבית הספר לפיזיותרפיה באסף הרופא. אני פוגשת אותו אחרי שחזר מהעבודה בבילינסון כדי לפקח על בעלי מלאכה בבית החדש שהוא בונה במצפה אילן, לפני שהוא נוסע לחתונה בפסגות. אלא שבמהלך הריאיון הוא מקבל הודעה על כך שנמצא תורם להשתלה שתתקיים בלילה, מה שמצריך אותו להגיע שוב לבית הרפואה לאחר החתונה ולהיכנס לניתוח עד היום שלמחרת. הוא עוסק בהצלת חיים מדי יום ושעה, ולמרות שיש לו הרבה במה להתפאר, האיש שיושב איתי לריאיון בקראווילה הצנועה במצפה אילן הוא אדם נעים הליכות שמשדר בעיקר ענווה.

ד"ר ניימרק נולד בארצות הברית, הוריו עלו לישראל מטעמי ציונות כשהיה בן ארבע ובנו את ביתם ברחובות. לפני הצבא הוא למד במכינת בני דוד בעלי ואז התגייס לשירות קרבי. "בצבא הייתי מאוד חזק בשמירת המצוות ובאורח החיים הדתי, הרבה בזכות השנה שלמדתי במכינת עלי, שמבחינה רוחנית הייתה השנה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים", הוא מצהיר. "כדי לשמר כל דבר, ובפרט תורה ומצוות, אתה צריך ללמוד. בזכות הלימוד במכינה הגעתי לצבא חזק מאוד מבחינה רוחנית".

לאורך רוב השירות היית שומר המצוות היחיד בצוות שלך. זה קושי נוסף על המסלול שעשית, שהוא קשה בפני עצמו.

"זה לא היה פשוט", הוא מסכים, "אבל אני חושב שהעובדה שהייתי במשך רוב השירות הדתי היחיד בצוות גם שמרה עליי באופן מסוים, כי הייתי חייב להיות חזק ולדאוג להכול בעצמי. לא יכולתי לחפף או לברוח מאחריות". לקיחת אחריות, הסירוב לעגל פינות והבחירה להישיר מבט למשימות ולא לברוח מהן הם מוטיבים חוזרים בריאיון עם ד"ר ניימרק, והסיפור הבא ימחיש את הדברים.

לאחר שסיים את המסלול ושירת כלוחם, הוא יצא לקורס קצינים וחזר לשרת באותה יחידה מובחרת. "ב־1998, לאחר שירות של ארבע וחצי שנים באותה יחידה, רציתי לטעום גם מהצבא הגדול", הוא מספר. "החלום שלי היה להגיע למסייעת של גולני, אבל כשנפגשתי עם גדי איזנקוט, שהיה אז מח"ט גולני, הוא אמר לי: ארי, אין בעיה, אבל אני רוצה שתכיר מישהו".

הוא ביקש להפגיש אותו עם צ'יקו תמיר, שהיה אז מפקד אגוז. "אמרתי לו: מה פתאום? לא יצאתי לצבא הגדול בשביל מבצעים באגוז. אני רוצה לעסוק בחינוך ולהיות קצין במסייעת. איזנקוט אמר לי: אין בעיה, רק תכיר אותו. הוא ידע מי זה צ'יקו", הוא מחייך, "ואכן נפגשתי עם צ'יקו ונשביתי בקסמיו. הפכנו להיות חברים טובים ומאוד הערכתי אותו, ולכן הסכמתי לבוא לאגוז. אבל אמרתי לצ'יקו שאני רוצה להיות בפלוגת הכשרות. גם הוא אמר לי 'אין בעיה' ואז מצאתי את עצמי מפקד צוות חוד, הצוות הכי ותיק והכי מבצעי בפלוגה". הוא החליף בתפקיד את רועי קליין הי"ד, שאיתו גם למד בעלי והיה חבר טוב שלו.

זו הייתה התקופה הכי חמה מבחינת העבודה המבצעית של יחידת אגוז בלבנון, ויחד עם צוות חוד הוא יצא למבצע שעליו קיבלו אחר כך כל הלוחמים אות הצטיינות מתמיר. "זה היה מהמבצעים הגדולים של יחידת אגוז", הוא נזכר. "נכנסנו לעמדות אחרי הליכה מאוד קשה בתוך הסבך במשך כל הלילה, שכבנו במארב וחיכינו למחבלים באחד מהנחלים הגדולים בדרום לבנון. לאחר זמן הבחנו בארבעה מחבלים והרגנו אותם, ואחר כך הרגנו גם את אלה שבאו לחלץ אותם. באותו זמן נפתח ירי על העמדות שלנו והיינו צריכים לצאת למילוט. זו הייתה אחת הפעמים היחידות שיחידה בצה"ל יצאה למילוט כזה. פשוט לקחנו את הדברים והתחלנו לברוח בתוך הנחל".

יחד איתו הוא הציב בראש הכוח כחמישה לוחמי חוד ותיקים, שעליהם סמך והיו צמודים אליו. בשלב מסוים רסיס עף בינו ובין לוחם נוסף ופגע בסלע מאחוריהם. הם הצליחו לשוב בשלום והמבצע נחשב להצלחה גדולה. "בסיום המבצע נחנו בבית במשך יומיים וחזרנו לעבוד על מבצע נוסף, אבל הלוחם ההוא, שהרסיס עבר ביני לבינו ושהיה אחד מהחיילים הכי טובים בצוות, לא חזר. אחרי שבוע ניסיתי לברר מה איתו ואמרו לי: אל תשאל שאלות. הוא כנראה לא יחזור יותר לצבא".

מכאן הוא קופץ קדימה בזמן, לסוף תקופת ההתמחות שלו בניתוחי לב: "למרות שהייתי עדיין מתמחה, התחלתי לנתח לבד. באותו יום הייתי אמור לנתח לראשונה לבד, בלי ליווי של מנתח בכיר. בישיבה בבוקר הציגו לי את המקרה של המנותח, בחור צעיר בן 30 פלוס המאובחן כפוסט־טראומטי. הוא עבר התקף לב ונזקק לניתוח מעקפים. בסיום הישיבה ניגשתי לדבר עם החולה כמו שאני בדרך כלל עושה לפני ניתוחים. נכנסתי לחדר וראיתי מולי את הלוחם שלי שנעלם לאחר המבצע ההוא בלבנון".

איך הגבת על המטופל הבלתי צפוי הזה?

"התחבקנו ושאלתי אותו: לאן נעלמת? הוא סיפר לי שהמבצע הזה היה בשבילו טריגר לפוסט־טראומה קשה מאוד, וזה לגמרי מובן", הוא מסביר. "כששירתי באגוז, לפני כל מבצע נפרדתי מההורים שלי, כי היה מדובר בעבודה מבצעית שכרוכה בסיכון חיים יומיומי. בתקופה ההיא נהרגו לוחמי אגוז רבים. היחידה עשתה אין־ספור סריקות יום, מארבים ומבצעים בדרום לבנון".

אותו לוחם סיפר לו שהוא חי בצילה של הפוסט־טראומה ושלאחרונה, במהלך ויכוח משפחתי כלשהו, הוא קיבל התקף לב. "פתאום חשבתי לעצמי שבעוד שעתיים אני אמור לנתח אותו. הוא היה חייל שלי, בשר מבשרי, ואני רק מסיים את ההתמחות. כמה ניסיון כבר יש לי כדי שאנתח מישהו שקרוב אליי עד כדי כך? הרגשתי שאני לא מסוגל לעשות את זה".

הוא ניגש למנהל המחלקה שלו, פרופסור דן ערבות. "סיפרתי לו את הסיפור והצעתי 'אולי אתה תנתח אותו?'. עד היום אני זוכר שהוא לא התבלבל לרגע. הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'ארי, מה שאתה עושה - אתה עושה טוב. ברור שאתה מנתח אותו!'. ברגע שהוא אמר זה כבר לא התלבטתי. נכנסתי וניתחתי אותו, והניתוח עבר בהצלחה ברוך ה'", הוא מחייך. "גם היום, כאשר מגיעים אליי מכרים, הורים של חברים וחברים, אין לי כל כך התלבטות ואני פחות מתעסק בשאלה האם לנתח אותם. להפך, אני יודע שהאחריות בידיי ושאת העבודה הכירורגית אעשה בסטנדרטים הכי גבוהים ובצורה הכי טובה שאפשר. זו מבחינתי לקיחת האחריות כערך. עומד לפניך משהו שמיועד לך, שהוא השליחות שלך. אל תפנה ממנו את המבט. תבצע אותו בצורה הכי טובה שאתה יכול ובעזרת ה' תהיה גם הצלחה".

"אין דבר יותר קסום מזה"

המלחמה האחרונה גרמה לצערנו לחללים רבים, אבל כתוצאה מכך גם לתרומות איברים רבות. איך אתה חווה את זה כרופא שמבצע חלק ניכר מהשתלות הלב והריאה בישראל?

"אכן השנה היו יותר השתלות בגלל המלחמה, ויש לצערנו גם חיילים במוות מוחי. השתלה זה משהו שמצריך גם מה שהיה נקרא פעם קציר איברים וכיום הנצלה - התהליך שבו מוציאים את האיברים מהתורם. זה החלק הכי קריטי בהשתלה, כי צריך לדעת לשמר את האיבר כראוי ולראות שהוא מתאים למקבל", הוא אומר. "הרבה פעמים אני עושה את ההנצלה ומוציא את האיברים, ואז ממשיך גם להשתלה עצמה".

איך זה משפיע עליך באופן רגשי?

"התרומה היא אצילות נפש אדירה של משפחת התורם, אבל ההנצלה היא חלק מאוד קשה", הוא מודה. "אני מנתח אדם שמת מוות מוחי. זה מוות לכל דבר ובכל זאת הלב עדיין עובד, הדם זורם והאיברים נשארים חיוניים. כמנתח, אתה ניגש לאדם שסיים את חייו ואתה צריך להוציא את האיברים שלו. לפעמים אלה חיילים, לפעמים ילדים ותינוקות. אתה מיד חושב על הילדים הפרטיים שלך וזה קשה, כמעט לא שפוי. הרבה פעמים אני מכריח את עצמי לנתק את הרגש ואומר לעצמי שאני חייב לעשות את זה כדי להציל את האדם שמחכה לתרומה.

"החלק הכי יפה בהשתלה מגיע אחרי שאני עושה את החיבורים בגוף המושתל ומוציא את המלחץ שיושב על כלי הדם. פתאום יש זרימת דם לכל האיברים ואתה רואה את השטף של החיות שנכנס לתוך כלי הדם. אין דבר יותר קסום מהדבר הזה. זה 'מחיה המתים' כפשוטו. יום אחרי זה הבן־אדם כבר נושם לבד ומתהלך במחלקה וזה מרגש ומחזק מאוד".

הוא מאוד אוהב את עבודתו, אך מודה שזו עבודה שגם משלמים עליה מחיר משפחתי כבד. "כשבחרתי בניתוחי לב ידעתי שיש לזה מחיר גם מבחינה משפחתית. זה מקצוע מדהים שאתה באמת זוכה בו להציל אנשים כל יום, אבל המשפחה היא זו שנאלצת לוותר. במשך כל ההתמחות שלי הייתי רואה את הילדים רק פעם או פעמיים בשבוע. חשבתי שאחר כך העומס יפחת, אבל הוא רק התגבר. אשתי היא גיבורה והיא לגמרי איתי, אחרת לא הייתי מסוגל לעשות את זה. אבל היא שילמה מחיר בכך שהייתה הרבה מהזמן לבד עם הילדים ודחתה את הקריירה האישית שלה לתקופה ארוכה".

והיום, כשאתה מסתכל אחורה, אתה מרגיש שזה היה שווה את המחיר?

"הייתי עושה את זה שוב", הוא אומר, "אבל הייתי עושה את זה קצת אחרת. אומנם הילדים נולדו לתוך המציאות ש'אבא בבית החולים', 'אבא בניתוח' ו'אבא עסוק', אבל תמיד אמרתי לעצמי שמה שחשוב זה האיכות בזמן שבו אתה נמצא עם הילדים ולא הכמות, ומאוד השתדלתי להיות לחלוטין איתם בזמנים שהייתי בבית. היום אני יודע שזה לא לגמרי נכון, כי צריך גם את הזמן. אם אני נמצא איתם מעט, הדברים הרגילים והיומיומיים שבין הורה לילדיו לא תמיד קורים, כמו לדוגמה לשבת על שיעורי בית, להקדיש זמן של אחד על אחד וכדומה".

אז מה היית בכל זאת משנה?

"בזמן ההתמחות, במקום לסיים תורנות ולהישאר לעוד ניתוח ועוד ניתוח, הייתי הולך הביתה. היום ההתמחות יותר נוחה ומחייבים את המתמחים לצאת לאחר משמרת, אבל אז זו הייתה הדרך ללמוד ולהתקדם והייתי נשאר שעות רבות גם אחרי סיום המשמרת".

יחד עם זאת, הוא אומר שהילדים יודעים שהוא עוסק בהצלת חיים ומכירים בערך השליחות הזאת: "הם רואים שאני עסוק בנתינה ועשיית טוב, ולדוגמה האישית יש ערך חינוכי גדול".

גם מבחינת קביעת עיתים לתורה הוא משלם מחיר, וגם על זה הוא מיצר: "הילדים שלי הרבה יותר חזקים ממני מבחינה רוחנית. יש להם טבע אמוני מדהים. אני בקושי נמצא בבית מכדי שיספגו ממני רוחניות אבל אולי, כך אני מקווה, הם סופגים ממני דוגמה אישית דרך המקצוע שאני עוסק בו והעובדה שאני מקדיש את החיים שלי לעשיית טוב, הצלת חיים וחיפוש אחר לקיחת אחריות והובלה. כשאני קורא מחקרים רפואיים ולומד על התקדמות התחום שבו אני עוסק, אני הרבה פעמים מרגיש שאני בעצם עוסק בתורה".

למה התכוון הרמב"ם בתפילת הרופא

הוא מספר סיפור נוסף בנושא של לקיחת האחריות, שכל כך רלוונטית כיום בשיח הציבורי: "הייתי כונן צעיר יחסית ובדיוק סיימתי את ההתמחות, זו הייתה אחת הכוננויות הראשונות שלי. הגיעה למחלקה חיילת בת 20 שבקושי הצליחה לנשום. היא כל הזמן נכנסה ויצאה מבתי חולים בשל קוצר נשימה ואף אחד לא הבין למה".

בשלב מסוים עשו לחיילת ההיא בדיקת אקו־לב וראו שהלב שלה מלא כולו בגוש כלשהו ושכמעט אין שם דם שזורם. "היא הגיעה לבילינסון והייתי צריך לנתח אותה. לא ידעתי בוודאות במה מדובר, אבל הערכתי שמדובר בגידול. כשיש גידול כזה, המטרה בניתוח היא להוציא כמה שיותר ממנו. בשלב מסוים ראיתי שהגידול תפוס על המסתם המיטרלי שמפריד בין העלייה לחדר השמאלי, ולא היה ניתן להוציא את הגוש בלי להחליף את המסתם".

הוא מצא את עצמו באמצע ניתוח, כשלפניו החלטה קשה ביותר. "מסתם אפשר להחליף במסתם מכני או מסתם ביולוגי. מסתם מכני מחזיק עשרות שנים, אבל מצריך לקיחה של מדללי דם באופן קבוע, איכות החיים כמובן יורדת מכיוון שצריכים לבצע בדיקות דם תכופות ולשמור על דם מדולל. ובנוסף לכך, מסתם מכני אינו מאפשר כניסה להריון כי הוא מסכן את העובר. מסתם ביולוגי, לעומת זאת, מאפשר כניסה להיריון, אבל בגיל הצעיר שבו היא הייתה זה היה מחייב אותה להחליף אותו בעוד כחמש עד עשר שנים. בסיטואציה הזאת לא ידעתי מהו הגידול הזה, למרות שהערכתי שמדובר בגידול סרטני, שגם הוא ימנע ממנה להיכנס להיריון. במקרה כזה בדרך כלל אפשר לעבור תהליך לשמירת ביציות, אבל אם יהיה לה מסתם מכני יש סכנה לדימום כתוצאה ממדללי הדם. ושוב, מצד שני, אם אחליף לה למסתם ביולוגי, היא תצטרך לעבור בעוד כמה שנים ניתוח נוסף ומסכן חיים".

מה החלטת?

"שמתי לה מסתם ביולוגי", הוא עונה. "הייתי צריך לקבל החלטה ולהפעיל שיקול דעת נכון באותו רגע, כשכל האחריות על חייה של הצעירה הזאת מוטלת על כתפיי. באותה סיטואציה מדדתי את כל השיקולים והסיכויים, ותחושת הבטן המקצועית שלי אמרה שמדובר בגידול אגרסיבי. לקחתי את האחריות והעדפתי לתת לה איכות חיים בזמן שנותר לה". תחושת הבטן שלו התבררה כצודקת. הגידול אכן התברר כסרטני, הצעירה עברה טיפולים והקרנות והמשיכה לחיות כמה שנים לאחר הניתוח. "זכיתי להיפגש איתה ועם הוריה המדהימים במהלך התקופה של המחלה והתפעלתי מאוד מדרך ההתמודדות שלהם. לצערי לפני כשנתיים היא נפטרה".

אתה אדם מאמין. אתה מרגיש שבזכות זה יותר קל לך להתמודד עם החלטות כבדות משקל?

"לעסוק ברפואה ובפרט בניתוחי לב זו זכות בשבילי. אני אומר את זה גם לחולים שלי, ומודה להם שהם מעניקים לי את הזכות לעזור להם. אני מודה לבורא עולם שזיכה אותי לעסוק בתחום הרפואה. בכל יום אני אומר את תפילת הרופא שחיבר הרמב"ם ומבקש שייתן לי את הכוח לעשות עבודתי נאמנה ושלא תצא תקלה מתחת ידי".

הוא מקריא לי את תפילת הרופא, וכשהוא אומר את המילים "תזכני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם בלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא, איש טוב ורע", אני עוצרת אותו ושואלת מה הוא חושב על הטיפול שמעניקים בבתי החולים בישראל למחבלים וטרוריסטים.

"זו שאלה מאוד לא פשוטה", הוא אומר. "לשמחתי, בפרקטיקה, כשמגיע מטופל לחדר טראומה או לחדר ניתוח אני לא שואל מי החולה. יחד עם זאת, אני לא חושב שכשהרמב"ם חיבר את התפילה הוא כיוון למחבלים שבאים במטרה לרצוח יהודים. אבל כשאני מנתח אני לא מתחיל לשאול אם המנותח הוא טוב או לא".

אם כבר נגענו בפוליטיקה, מה דעתך על שביתות הרופאים הפוליטיות?

"היו לי לא מעט שיחות עם הקולגות שלי בעניין הזה. לדעתי, הר"י (ההסתדרות הרפואית, ה"צ) היא גוף ציבורי שאמור להיות א־פוליטי, כזה שמייצג את כל הרופאים בענייני רפואה. יתרה מכך, לא כל הרופאים הנמנים בהר"י חושבים אותו דבר. לכל אחד יש דעה משלו וצריכים לכבד זאת". באופן דומה הוא מספר שגם בזמן מחאת הרופאים היו רופאים שיצאו מבילינסון עם המדים של בית החולים והפגינו בצמתים. "דיברתי אז עם חלק ממארגני המחאה. הסברתי שלמרות שדעתי אולי שונה משלהם, אני מכבד את זכותם להפגין. יחד עם זאת, הבעתי את עמדתי שברגע שהם יורדים לצומת במכוון עם מדים וחלוקים של בית החולים הם גורמים להכללה ולמראית עין כאילו כל בית החולים וכל העובדים בו בעד המחאה, וזה כמובן לא נכון ולא מכבד את דעותיהם של מי שלא חושב כמותם".

מה ענו לך?

"לא קיבלתי תשובות, אבל הרגשתי שזה לא משנה מה אני אומר בגלל סערת הרגשות".

קיבלת את זה?

"אני לא מקבל את זה, אבל אני מנסה להבין ולהכיל את זה איכשהו. אנחנו עם אחד ואנחנו לא יכולים להיפרד, ולכן צריך לנסות להבין ולהכיל זה את זה כדי למצוא את הקרבה. אני יכול לכבד את הדעה שלהם, אבל לא מוכן שיכלילו אותי בתוך מחאה שאני לא תומך בה. זו טעות גדולה. חייבים להבדיל את הדעות הפוליטיות מגוף ציבורי".

הוא משתדל להתרחק מפוליטיקה, ולמרות שיש לו חילוקי דעות גם עם קולגות וגם עם חברים לנשק, הוא משתדל ליצור חיבורים במקום ויכוחים ומחלוקות: "דיברנו על לקיחת אחריות, ואני חושב שבעם ישראל כולנו לוקחים אחריות. כל מי שעושה מילואים לוקח אחריות, וכך גם כל אחד בדרך שלו. אפילו כשאתה נמצא בבית ושומע חדשות, נהיה עצוב כשחיילים נפגעים ושמח בשחרור חטופים, זה נקרא להיות חלק, והמשמעות של זה היא לקיחת אחריות. אנחנו עם כזה שלוקח אחריות זה על זה. גם עכשיו, במילואים, שאלו אותי למה אני רוצה להוביל כוח של לוחמים ולהיות מפקד. אני לא מפחד מאחריות, אני שמח לקראתה. אני לא יכול להפנות את הגב למשהו שאני יודע שאני יכול לעשות בצורה טובה, וזה בא מתוך מקום של שליחות. כשאתה נמצא במלחמה אתה מבין לעומק שבאמת כולנו אחד. אתה לא רואה את כל הפוליטיקות ואתה לא סתם אומר 'אחי' כל הזמן. אנחנו באמת אחים, ואת אף אחד בעזה לא מעניין מה הדעה הפוליטית של השני. זו הדרך גם לנצח במלחמה".