שנה. שלושה עשר חודשים שמתפרטים לחודשים ושבועות וימים ודקות של מאבק לאומי ואישי לחתור למעלה וקדימה. להצליח לפעול מכוחו של הזיכרון ולא לשקוע בתוכו, לנשוך שפתיים ולהיות נחושים למגר את הרוע שרוצה למחוק את קיומנו רק כי אנחנו יהודים.
שנה שבה החיים של כולנו השתנו. גם מי שאיננו במעגל הראשון של השכול, של החטופים, הפצועים, המפונים או המשרתים, מביט היום אחרת על החיים ועל הקיום שלנו פה. קל וחומר מאות האלפים שכן משתייכים לקבוצות הללו. לא חשבנו שניקלע למלחמה כזאת, לא בימינו, והנה כבר עברה שנה שלמה ואנחנו עדיין נלחמים והחזיתות רק התרבו. קשה מאוד לנצח את הטרור, אבל הנחישות וההתמדה הביאו ועדיין מביאים להישגים חשובים. היכולות של החיילים וכוחות הביטחון שלנו מפליאות והניסים הגדולים והקטנים מפעימים.
אמירה של חז"ל שהפכה לשיר קבעה ש"כל ההתחלות קשות", אבל אז הבטיחה "אבל אחר כך קל יותר". לפעמים זה נכון, אבל במקרה של המלחמה הזאת זה לא כל כך תופס. בימים הראשונים כולם יצאו לקרב נחושים. הארץ דיממה, אנשים התהלכו מוכי יגון ותדהמה כי איך זה קרה לנו, ומתוך כך פעלו לסייע. ראינו בבהירות מי האויב ואת מי חייבים להכריע, ידענו גם למי צריך להושיט יד. אבל החודשים חלפו, המלחמה לא נגמרה ובינתיים נפתחו עוד חזיתות. כוח המילואים הולך ונשחק כי כמה אפשר לסחוב (והלוואי שמישהו ממקבלי ההחלטות יתעשת וירחיב מיידית את מעגל המשרתים, לפני שימצא את עצמו בלי צבא) ואנשים רוצים לחזור לחייהם הקודמים.
הפלא הגדול הוא שהערבות ההדדית עדיין כאן ובענק. נכון, אולי לא כל חייל שנוסע עם מדים מקבל מנת שווארמה בחינם כמו בחודשי הלחימה הראשונים, אבל עדיין כל ישראל רתומים זה לזה. התסריטאית והסופרת עינת קאפח פרסמה לפני כמה ימים שחיילים שעלו ללבנון ביקשו שקי שינה, ובת דודתה שמנהלת חמ"ל למען החיילים כבר שנה גייסה את השק"שים בתוך שעה מאזרחים שגרים בנוף הגליל. עברה שנה ואזרחים עדיין תורמים ומבשלים לחיילים, עברה שנה ועדיין מסייעים לפצועים, עברה שנה ועדיין נאבקים עם משפחות החטופים. כבר לא עושים מזה סיפור, אבל הנתינה מתקיימת מתחת לפני השטח. בערב יום כיפור ראיתי שבית קפה תרם עוגות ומאפים ללוחמים מהצנחנים שיצאו להתרעננות, וחברות רבות קנו מתנות לחג מתושבי הצפון או מתושבי העוטף או ממשרתי מילואים. גם אחרי שנה, אנחנו עם שלא שוכח.
סוכות ושמחת תורה בפתח. חגים של שמחה. חגים שבהם אנחנו מדברים על יחד, על ארבעה מינים שמאוגדים כאחד ועל כך שראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת. השנה נראה שכל הפלקטים האלה שאנחנו תולים בסוכה מקבלים חיים אמיתיים. הם לא רק סיסמה.
בשנה האחרונה למדנו לקבל. הלימוד הזה איננו פשוט, אבל התכונה הזאת סוללת נתיבים חדשים בנפש. למדנו לקבל, כי כל הזמן היה מי שביקש לתת. את השבעה על נוה הפיקו נשות הקהילה המדהימות שלנו, שקנו וניקו ובישלו והגישו ופינו וכיבסו. לכל התפילות, השיעורים וספר התורה דאגו הגברים. אבל זו הייתה רק ההתחלה, כי חוץ מהודעות ששואלות מה שלומי וחוץ מביקורים של חברים ממיליון מעגלים לפני החגים או בימים מועדים לבכי (עם עוגה או עם חיבוק), היו ועדיין ישנם חסדים קטנים שמפוזרים לאורך כל השנה ומזכירים לנו שאנחנו לא לבד.
עולם הנתינה הזה רחב כל כך, שאין מילים להקיף אותו. הוא כולל חברים שהביאו לנו פנקייקים בבוקר יום העצמאות כי הבינו שקשה להתאושש מיום הזיכרון, וחברה שהתייצבה לעשות איתי את התורנות בקייטנת אימהות כי הבינה, בלי מילים, שזה גדול עליי. חברה אחרת שלקחה אותי לחנות יצירה כדי לקנות חומרים להפעלת הילדים בקיץ, כי קלטה שאני אבודה. ובעלי משתלה שאנחנו לא מכירים שהבינו שאם אנחנו מחפשים עציצים בבוקר ה־7 באוקטובר, כנראה שאנחנו רוצים לקחת אותם לבית העלמין, ופתחו את המשתלה בשבע וחצי בבוקר במיוחד והתאימו לנו עציצים ואחר כך גם לא היו מוכנים לקבל תשלום "כי זה המעט". ושני חברים שהופיעו פתאום במוצאי יום כיפור כדי לבנות איתנו את הסוכה, כי ידעו שהלב כבד משום שנוה היה זה שבונה אותה. גם החשמלאי והאינסטלטור היו השנה זמינים ואדיבים יותר, גם הרופא בקופת החולים, גם האורתודנטית העמוסה שקידמה תורים רק בשבילנו. והירקן של השכונה, שבכל פעם דוחף לנו עוד פרי שווה במתנה כדי שיהיה לנו מתוק. וזו רשימה חלקית מאוד מאוד. הלב הגדול של העם שלנו כואב ומדמם אבל פועם בכל עוז. מי כעמך ישראל זו לא סיסמה, זו מציאות יומיומית. מה היינו בלעדיכם. תודה.
לכול זמן
לכול זמן ועת לכל חפץ, כתב החכם באדם במגילה שנקרא בבית הכנסת בעוד כמה ימים. וזו העת שלי להיפרד מכם, קוראים יקרים, ומהעיתון הזה, שהתחלתי לכתוב בו לפני 22 שנה ועוד קצת, כשעוד היו בו רק 16 עמודים. כאן התפתחתי בענפי הכתיבה השונים, המקום הזה נתן לי הזדמנות לפגוש אנשים מרתקים וללמוד מהם רבות, לכתוב על אירועים שהיו זקוקים לאור השמש המחטא, ובשנים האחרונות גם לחלוק איתכם מחשבות והרהורים על המצב, על החברה הישראלית ועל התרבות שלנו. תודה שהייתם איתי, קראתם ופעמים רבות שיתפתם במחשבות שהדברים עוררו בכם, התווכחתם, תיקנתם והוספתם לי ידע.
בשנה האחרונה, כך אני מרגישה, עברנו ביחד ואנחנו עדיין עוברים את התקופה הקשה בימיה של מדינתנו האהובה. ניסיתי לשתף במה שעוברות משפחות שכולות, ביקשתי לראות את הימים הללו ממקום קצת יותר גבוה, ניסיתי להלביש מילים על תחושות ותהיות, ואתם הייתם קהל חם, מפרגן ואוהב לכל אלה. תודה על מילים מחממות לב, על הארות ותוספות לדברים שכתבתי. כאן המקום לבקש סליחה מכל מי שלא הספקתי להגיב לו על הודעות או מיילים. השתדלתי כמיטב יכולתי.
זה המקום גם להודות למי שהביא אותי לכאן, לעיתון הזה - העורך המייסד של 'בשבע' ומי שמנצח על התזמורת הזאת כבר המון שנים, עמנואל שילה. למי שעורכת את הכתבות והטורים שלי כל השנים, חגית רוזנבאום, שבשנה האחרונה נדרשה להרבה מאוד סבלנות עד שהאותיות שלי התחברו בחזרה למילים ולמשפטים, וגם אחר כך ליוותה אותי בסבלנות רבה בימים קשים לכתיבה. לעורכת הלשונית אפרת פוקס שנמצאת מאחורי המילים של כל הכותבים בעיתון ומעמידה את כולנו על הדיוק הלשוני ועל שיפור תוכני.
למאיירים של הטור הזה, עדי דוד בראשיתו ושאול גרד בשנים האחרונות - היה תענוג לעבוד יחד. העמקתם את הטורים שלי והוספתם להם נופך מיוחד. לעמיתים שלי לכתיבה בעיתון, צוות מקצועי וחברי שלא מכיר את המושג אגו, ומי שמכיר את עולם העיתונות מבין עד כמה זה נדיר. וכמובן להנהלת העיתון, היושב־ראש דודו סעדה וסגנו דודי פינקלר, שדואגים לאיתנות הכלכלית של העיתון ולפיתוח שלו לתחומים נוספים לאורך כל השנים. תודה גם לסטודיו ולצוותי המכירות שדואגים שהעיתון יתקיים וייראה טוב. מאחלת לכולנו המשך עשייה מבורכת. תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לכולכם, בכל מקום שאהיה בו.
לתגובות: ofralax@gmail.com