חג סוכות האהוב שלנו מגיע. עם כל המשקעים והמטענים, כל הזיכרונות והמעברים. והשנה אנחנו לא יוצאים לדירת עראי, כי כולנו חיים בה כבר שנה.
אחרי ראש השנה הסעתי את הבת שלי לצפת. כל הגברים עדיין היו באומן, גם בעלה ובעלי והילדים שלי, ורציתי לבלות איתה ועם הנכד המתוק שלי, לפנק אותה כמו שכמעט לא יוצא לי כי היא גרה רחוק. בשנה שעברה נסעתי אליה לצפת אחרי החג, והיה לנו כל כך נחמד ביחד, זכינו לקצת זמן איכות של אמא ובת בצפון האהוב עליי, שבו נולדתי וגדלתי, הנופים שלו תמיד פותחים לי את הלב. מחלון הבית שלה יש נוף מופלא של הרים ובסופם כינרת כחולה וענקית. ממול הר מירון והגליל העליון – זה ממש מקום שמשמח אותי להיות בו.
אבל השנה זה היה מקום קצת פחות שמח, על אף התחושה שברוך ה' זה סוף סוף קורה, וזה נכון ואמיתי והכי צודק בעולם, כי לא ייתכן שמישהו בארץ שלנו יותקף ללא הפסקה. אז כל בום ששמענו מכיוון לבנון, והיו המון כאלה, כל מטוס שטס וכל חייל שראינו בדרך – הלב והתפילות שלנו הצטרפו אליהם. אבל זה לא ממש היה טיול של אמא ובת.
זה לא מזל, זו שמירה
עוד בדרך, מבעד לחלון המכונית, חווינו את אחת מתקיפות הטילים על כרמיאל. תודה לה' שלא נתפסתי בכביש באזעקה, כי זה באמת היה קצת גדול עליי. אבל כמו במחבואים – מלפניי ומאחוריי ומכל צדדיי. כך שבצפת לא יצאנו לשום מקום, ורק נשמנו לרווחה שאין אזעקה בבית שלה, שכמובן אין בו ממ"ד. אפילו הכינרת התכסתה באובך ובקושי הציצה מבעד לחלון. ובדרך חזור – שוב היו אזעקות, הפעם במרכז. וכשהגעתי הביתה לבית שמש, עיר בלי אזעקות, טיל ג'חנון חצוף שלח אותי לממ"ד.
זה הסיפור שלי ושל כולנו, והוא גם גובה מחיר. ובכל פעם בחדשות אומרים "איזה מזל היה", ואני רוצה לעלות לשידור ולצעוק שזה לא מזל בכלל, זה לא מקרה. זה ה' שומר על עם ישראל! ובנסיעה הזאת ראיתי בחוש את מה שבצפון ובדרום וביהודה ובשומרון כבר יודעים יותר מדי טוב, איך גם הבית הופך להיות סוכת עראי, וכולנו יחד חוסים תחת סוכה אחת גדולה, כמו שכתב קובי אוז, "בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל".
הבן שלי נסע עם אשתו הטרייה לצפון כשמתקפת הטילים של איראן התחוללה מעליו. אז הוא שכב בתעלה בצד הכביש יחד איתה, בשעה שמאות טילים בליסטיים מתפוצצים מעל ראשו ברעש אדיר. ורק ה' יתברך היה לו לסוכה.
אבל חג הסוכות מגיע, ואנחנו יוצאים לחגוג. דווקא כאן, בחוץ, לחגוג את מה שאין מי שלא למד השנה. בלי הגנה דמיונית, בלי אחיזה במשהו ברור ויציב ומוכר – כי זה זמן שמחתנו. זה הזמן להתכסות במשהו חדש, אחר לגמרי. למצוא בעצמנו ובכל מי שמסביבנו אור ואמת שאינם תלויים בשום דבר חיצוני, אלא מגיעים עמוק מהנשמה. שמחה שצומחת מבפנים, וחושפת איך דווקא כאן ודווקא עכשיו, בדיוק ככה - אנחנו כל כך יפים, וכל כך מודים וכן, למרות הכול, כל כך שמחים.
מאפה קדאיף במילוי עלי סלק וגבינות
צילום: שושי גרינוולד
אטריות הקדאיף נותנות למאפה טעם קראנצ'י מופלא, וכשהוא יוצא מהתנור אי אפשר לעמוד בפני הריח הזה, כשעלי הסלק והגבינות משלימים את הכול לחגיגה של ממש.
דרגת קושי:
קלה
זמן אפייה:
20-18 דקות
12 יחידות
1/3 חבילת בצק קדאיף
3 כפות שמן או חמאה מומסת
למלית:
חבילת עלי סלק, עלים בלבד
3 שיני שום כתושות
בצל קטן, קצוץ דק
250 גרם גבינה מלוחה מגוררת
1/2 גביע גבינת קוטג'
200 גרם גבינה צהובה או מוצרלה מגוררת
מלח ופלפל
2 כפות חמאה מומסת
שמים בקערה את הקדאיף, מוסיפים שמן או חמאה מומסת, מערבבים בעדינות ומפרידים מעט בין השערות, כך שהבצק יהיה מצופה בשומן.
מכינים את המלית: קוצצים את עלי הסלק ומעבירים לקערה. מוסיפים את השום הכתוש, הבצל הקצוץ והגבינות. מתבלים במלח ופלפל ומערבבים.
מכינים את המאפה: מחממים תנור לחום של 180 מעלות. לוקחים קבוצת שערות קדאיף קטנה ומשטחים אותה למעין עלה באורך 12 סנטימטרים וברוחב 5 סנטימטרים. מניחים על חלקו התחתון של העלה פס מלית לכל רוחבו, בעובי של 2 סנטימטרים. מגלגלים את הקדאיף מעל המלית כמו רולדה, וממשיכים לגלגל עד לקבלת רולדה. מעבירים לתבנית התנור וממשיכים להכין באותו אופן את שאר המאפים. מורחים על הכול מעט חמאה מומסת באופן אחיד. מכניסים לתנור ואופים 20-18 דקות, או עד להזהבה. מגישים חם.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com