עד כאן הקפה שביעית

בריקודים הוא מעולם לא היה חזק. לא שאין לו רגליים טובות, אבל הן טובות לכדורגל בשכונה, לא לפיזוז ברחבת הריקודים. אולי ככה זה אצל תאומים, כשאח אחד מצטיין במשהו אחד, האח השני חייב לברוח לתחום אחר, אחרת נגזר עליו להתחרות או להישאר בצל. אולי כך במיוחד אצל תאומים שההורים בחרו להכריז בשמם על היותם תאומים, ינון ואליה. ואח שלו, ינון, שנולד שתי דקות לפניו, הגיח לעולם בצעדי ריקוד ומאז אינו מפסיק לרקוד, כך שהתחום הזה תפוס בידי אחיו המקצוען.

עד כמה מקצוען? עוד כשהיה ילד לא הניח להורים שלהם עד שחתמו לו על הסכמה ללכת לאודישנים לפסטיגל. אבא אמר שהוא לא מכיר בכל באר שבע רקדן אחד עם כיפה, ואמא אמרה שהיא לא מכירה רקדן בכלל, שריקוד זה לבנות. אבל כשגילו שאת דמי הכיס שנתנו לו הוא חסך והלך לשיעור במתנ"ס בלי לספר להם, הבינו שהחלום שלו גדול מהפחדים שלהם, ונכנעו.

שעות התאמן בחדר שלהם, ובעיני אליה היה כל ריקוד של ינון מגושם ומוגזם להחריד, וגם החדר התמלא בריח זיעה מחניק, כך שהיו לו שתי סיבות טובות לעקם את האף. אבל צוות הבוחנים של הפסטיגל חשב אחרת - הוא התקבל ונכנס למשטר אימונים קפדני. אחרי הפסטיגל הצטרף ללהקת המחול 'קמע', ובשמינית אפילו הצבא הכיר בו כרקדן מצטיין והוא שובץ לשירות בהתאם.

אמא טעתה, אח שלו לא היה הגבר היחיד שרוקד, אבל אבא צדק, עם כל ריקוד וריקוד הצטמצמה הכיפה עד שבצבא כבר נעלמה כליל. ככל שכיפתו של ינון הלכה והתפוגגה, כך הלכה וגדלה כיפתו של אליה. הוא הלך לישיבת הסדר, היחיד מכל השכבה שלו במקיף הדתי, והתגייס לגולני. גם הוא הצטיין. לא רקדן מצטיין, חניך מצטיין בטירונות ואחר כך בקורס מ"כים, וההורים שלו לא ניסו להסתיר איזה מצטיין הם מעדיפים. אבא שלו רמז לאליה שלחתום קבע זה רעיון בכלל לא רע, והוא מבין רמזים מצוין. הוא היה מפקד מחלקה, סמ"ך, ועמד לקבל תפקיד מ"פ בגדוד 13 מיד אחרי שמחת תורה.

את כל החגים הוא אוהב, כולם חוץ משמחת תורה. ליל הסדר מוביל ברשימת המועדפים, כולם יחד, אפילו ינון עם כיפה ליד שולחן הסדר, כאילו לא התרחק מהם מעולם. שבועות יקר לליבו, ואפילו בצבא למד תורה בלילה כשהתאפשר וויתר על שעות שינה יקרות, ויש לו ידיים נהדרות לבניית סוכה והיה מוכן לישון בסוכה הרבה יותר משבעה ימים. הבעיה, כמו שכתוב על הקיר בכל שירותים צבאיים, היא שעוד לא נולד המפקד שיעצור את הזמן, ואחרי שבעת ימי החג תמיד מגיע שמיני עצרת, ופתאום אלוקים רוצה גם אותו ברחבת הריקודים.

כשהיו ילדים שנא את החג במיוחד, כי ינון היה נכנס לאמצע המעגל ומתחיל לרקוד בווירטואוזיות כשכולם נעמדים סביבו ומוחאים כפיים. בשנים האחרונות הוא רוקד שם לבד, אם אפשר לכנות את התנועות הלא מתואמות שלו ריקוד. לעזוב את ההקפות הוא לא יכול, בכל זאת תלמיד ישיבה ששמע כל כך הרבה שיעורים על שמחת התורה וכבוד התורה ואיך דוד המלך רקד פיזז וכרכר, ואיך מיכל שבזה לו לא זכתה לילד. להישאר בהקפות זה סבל בשבילו, כי עם כל הכבוד לשיעורים אלה שיעורי תורה, לא שיעורי מחול, והוא מרגיש כל כך זר לריקוד הזה וממתין בקוצר רוח להקפה השביעית.

בשמחת תורה האחרון שניהם רקדו, אח שלו ב׳נובה׳ והוא בבית הכנסת. כשינון סיפר לו על המסיבה המתוכננת, לראשונה קינא בו, איך נוצצות לאחיו העיניים לקראת המסיבה, ואיך שלו כבויות. ולא משנה כמה הוא אוהב את התורה ושמח בה, אח שלו שמח לקראת הריקודים הצפויים לו מכל הלב, הוא שמח רק בראש. בהקפות של ליל החג השתדל להרקיד את עצמו ולהיזכר כמה זה חשוב, ועדיין חיכה ל"עד כאן הקפה שביעית", וכשהגיעה רווח לו.

בהקפות של הבוקר לא היה צריך לחכות יותר מדי, כבר בהקפה הראשונה באו לקרוא לו מבית הכנסת. הוא שמע על החיילים שלו במוצב פגה, מגן בארי. רץ הביתה, עלה על מדים ונשק ויצא דרומה. בדרך שמע על הנובה. התקשר לאחיו. לא ענה. קיבל הודעה: "לא יכול לדבר. מתחבא. הם קרובים ממש. טירוף פה. תמסור לאבא ואמא שאני אוהב אותם". אחר כך הודעה שנייה: "תמסור לאבא שאמרתי שמע ישראל", אחר כך שלישית: "אתה בא? אין פה צבא! שולח מיקום".

לאן נוסעים עכשיו, ריבונו של עולם? לאן? החיילים שלו? אח שלו? הלב אומר אח שלו. הראש אומר החיילים. מה שיבוא קודם. גדול עליו להחליט. שאלוקים יחליט.

טיל אר.פי.ג'י בא קודם. זה מה שאלוקים החליט.

כאב נוראי בא אחר כך, ואיתו המבט, והיד שנוגעת לוודא, וההבנה שאין רגל, לא לריקוד, לא לכדורגל ולא בכלל. ואחר כך ערפול חושים ולא ידע דבר.

חדר כמו בבית סידרו להם, רק שניהם. אבל הם כבר לא ממש דומים עכשיו. של אחיו שמאל, שלו ימין. של אחיו מתחת לברך, שלו מעל. דגל של גולני מעל המיטה שלו, לנובה אין דגל. אח שלו הציע דגל לבן טבול בדם, אך איש לא התנדב להכין דגל מדמם והקיר נשאר לבן.

בחדר הזה ניטש קרב יומיומי על העתיד של שניהם: ניתוח, ועוד ניתוח, ועוד אחד. ורופאים ואחיות ופיזיותרפיסטית אחת שכל הזמן אומרת להם: "אתם עוד תחזרו לרקוד". אם יש סיכוי שמישהו מהם יחזור אי פעם לרקוד זה אחיו, כי זה העולם שלו, ומתחת לברך זה פחות נורא, ובכל זאת ינון נראה כמו חושך ומדבר כמו חושך, כי אצלו ריקוד זה החיים, ואיך שרקד כבר לא ירקוד שוב לעולם. שבעה לא רשמית, כי אף אחד לא מת, רק רגל, אבל החי כבר לא אותו חי.

מפעם לפעם אמר ינון לאליה שמעכשיו לכל היותר יזמינו אותו לאיזו תוכנית ריאליטי של ריקודים, יקרינו סרטונים שלו מפעם, איך רקד נהדר, יזמינו אותו, מקולקל כמות שהוא, לעלות לבמה, ומישהי תרקוד איתו לאט לאט שלא ייפול, וצוות השופטים ימחה דמעה והקהל ימחא כפיים, וכולם יבכו מהתרגשות ורק הוא יבכה מצער על מה שיהיה ומה שהיה. וכולם אחרי שינגבו את הדמעות ילכו הביתה על שתי רגליים. הוא לא. ככה ינון. ואליה, בשבעה משלו, גם מנחם וגם מנוחם. ובמקום לומר לפיזיותרפיסטית, עזבי אותי ריקוד, אני בכלל רוצה כדורגל, או סתם ללכת לישון בלי הכאבים המשוגעים האלה, מרוב צער על אחיו רק חוזר אחריה כמו מנטרה ואומר: "אנחנו נרקוד. אנחנו נרקוד".

בבית החולים חיים מחוץ לזמן והשעון רהיט אילם, ובכל זאת את החגים קל להרגיש. פתאום תכונת המבקרים משלשת את עצמה, מתנדבים, עמותות, זמרים. אילו היה אוכל את כל הסופגניות שהציעו לו בחנוכה, אף פרוטזה לא הייתה מחזיקה אותו, בטח לא היו מאשרים לו פרוטזה ממוחשבת, מאה עשרים אלף דולר היא עולה, פרוטזה שאיתה, כך הבטיחו לו, יוכל לעשות אפילו סקי. איפה הוא ואיפה סקי עכשיו, אבל זה עוזר לו לסרב לסופגניות. בפסח כבר היו בשיקום יום, הגיעו מהבית, ואת שבועות עשה לבד בבית החולים כי הגדם הזדהם ושוב היה צריך להתאשפז. נגמר האביב והגיע הקיץ, ולראש השנה ויום הכיפורים הלך לבית הכנסת עם הפרוטזה החדשה בהליכה כמעט שלמה, וכל התפילה חשב על התפילה של שנה שעברה, על הספרים שנפתחו אז והגזרות שנגזרו עליו, איך התפלל עם החיילים שלו במוצב, והם לא ידעו מי לחיים ומי למוות, וגם הוא לא ידע.

בסוכות טיילו שניהם יחד עם המשפחה. פתאום כבר לא אכפת לאבא כן כיפה לא כיפה, שניהם בחיים – שניהם מתנה. אין מצטיין מועדף, יש כבר את כל התורה כולה על רגל אחת. גם ביניהם נולדה שפה חדשה, שפת שותפות הגורל, ובלי לדבר יותר מדי הם מבינים עם העיניים, מבינים את החלומות, מבינים את הסיוטים, מבינים שאילו רק יכלו היו עוצרים את הזמן, לפני שיבוא שמחת תורה ויבלע אותם. בעיניים אמר לינון שאין מצב שהוא הולך לבית הכנסת השנה. בעיניים החזיר לו ינון שהוא מבין, מי כמוהו מבין. אפילו אבא הבין, שאל פעם אחת ולא ניסה שוב.

רק מישהי אחת לא הבינה. רגע לפני כניסת החג נשמע קול הודעה אצל שניהם: "הבטחתי לכם שתרקדו. אז תרקדו. חג שמח".

בכל זאת לא הלכו.

בבוקר התהפכו. בשש עשרים ותשע כבר התעוררו. בלי מילים התלבשו, התקינו את הפרוטזות, שתו קפה. ינון סיפר, לראשונה מזה שנה סיפר, איך רץ ולא ידע לאן, איך רגע לפני שאחת הרוקדות רצה אל עבר מחבלים שארבו לה הוא הצליח לאחוז בידה, איך התחבאו במכולה, איך כשנפצע ברגלו אפילו לא העז לצעוק, רק עשה עצמו מת ולפרקים לא ידע להבחין בעצמו בין חי למת. רק הידיעה שאליה בדרך אליו החזיקה אותו. בסוף מישהו הגיע ופינה אותו. הוא אפילו לא יודע מי.

אחרי הקפה, בלי מילים, הלכו לבית הכנסת. כבר עברה שבעה על הרגל ושלושים ושנה. והיא הבטיחה להם שירקדו. הם יקיימו את ההבטחה שלה.

כשהוציאו את ספרי התורה מארון הקודש הם כבר היו דרוכים. "הקפה ראשונה, להשבת החטופים", הכריז הגבאי. הם חיכו שיתחילו להתהוות מעגלים והם כבר יצטרפו בקצב שלהם. אבל אף מעגל לא התהווה. המתפללים הקיפו את הבימה הקפה סמלית ושרו: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה – המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה", סיימו להקיף את הבימה ומיהרו להקפה הבאה. משהבחין הגבאי בכמה בני נוער שמבקשים לרקוד כבכל שנה, הכריז: "כפי שהודעתי אתמול, השנה מתקיימות הקפות שקטות. אי אפשר לרקוד השנה".

הקפה שנייה הקדיש לנרצחי השנה שעברה, הקפה שלישית לנופלים מקהילת בית הכנסת, הקפה רביעית לתושבי העוטף וחמישית לתושבי הצפון. הקפה שישית לעילוי נשמת החיילים שנפלו במערכה ומעולם לא חיכה כך אליה להקפה שביעית, שכבר ייגמר העצב הזה. "הקפה שביעית לרפואת הפצועים", הכריז הגבאי. אליה שאל אותו: "מה זה התשעה באב הזה?" ינון החזיר לו: "זה בידיים שלנו. כלומר, ברגליים". הספיקה תנועת עין אחת נוספת ושניהם נכנסו אל תוך המעגל. אליה לא יודע לרקוד, מעולם לא ידע. עכשיו עוד פחות, אבל ינון – בכלל לא נראה שחסרה לו רגל. כשהבחין במבט המתוסכל של אחיו לחש לו: "עזוב רגליים. תרקוד עם הלב".

לב דווקא יש לו. וגם אוזניים, ששמעו את הגבאי אומר: "חצופים, אמרתי לא רוקדים", וכמה מהמתפללים שהצטרפו אליו: "תעצרו עם זה". אבל ינון, הוא יודע מה זו במה, והוא יודע מה עושים עם קהל סורר, קיפל את המכנס למעלה וחשף את הפרוטזה.

שקט השתרר.

ריקוד כזה לא ידע בית הכנסת מימיו. הם רקדו את הצער, הם רקדו את הכאב. הם רקדו את התקווה, והמתפללים עמדו סביבם ומחאו כפיים, כמו שהיו מוחאים לינון לפני שנים, כמו שלא מחאו לאליה מעולם. הגבאי עוד ניסה להכריז "עד כאן הקפה שביעית", אבל ההקפה הראשונה רק החלה. כולם הסתכלו בעין אחת על זוג הרוקדים ובעין השנייה על פינחס. הבן שלו כבר לא ירקוד לעולם, ובאספת החברים שנערכה בהיעדרו החליטו על הקפות שקטות בעיקר בשבילו. אבל פינחס התקרב בצעדי ספק, הצטרף למעגל ומחא כפיים, אחר כך הניח יד אחת בזרועו של ינון ושנייה בשל אליה, ספק רקד איתם ספק נשען עליהם. לאט לאט הצטרפו שאר המתפללים. ויש אומרים שעד צאת החג לא הכריז הגבאי "עד כאן הקפה שביעית".

בהשראת אורי אשר ויהונתן בן חמו, שאיבדו רגל במלחמה להצלת עם ישראל

לתגובות: liorangelman@gmail.com