באיו"ש הקונספציה חיה ומדממת

ארבעה חודשים הוביל קצין המילואים סרן יהודה שרבף את לוחמיו ביחידת יהל"ם בעזה, כשהוא מחרף את נפשו מדי יום. אבל האמון שרחש לו צה"ל התפוגג ברגע שבו סיים שרבף את השירות בעזה וחזר לחזית אחרת, זו שהוא חי ופועל בה יום יום כאזרח.

בתוך ימים ספורים הקצין שאוחז בנשק ומפקד על לוחמים בעזה הפך בעיני צה"ל לאזרח חסר אחריות, שכביכול משתמש בנשק בחוסר סמכות ובניגוד לנהלים. איך זה קורה? סרטון וידאו מנותק מהקשרו שמציגים ערביי האזור נחשב אמין מספיק מבחינת שלטונות הצבא כדי לסכן את ביטחונו האישי של הקצין במילואים, משפחתו ושכניו לחווה. מי שמשלם את המחיר הוא שרבף עצמו, שבשבוע שעבר האבסורד הזה כמעט עלה לו בחייו.

שנה שלמה נלחמת ישראל בחזית הדרום והצפון, ולעיתים אף נדמה שמשהו מהתפיסות הישנות מתחיל להיסדק ופרדיגמות חדשות חודרות אל תורת הלחימה של ראשי המערכת. אבל חזית אחת, לא פחות קריטית, נותרה קפואה בקונספציה המכילה, הכנועה, זו שמעדיפה את השקט מהצד הפלשתיני על פני שלומם של התושבים היהודים.

"הבוקר חטיבת עציון החרימה לי נשק, בלי הסברים. פשוט לקחה את הנשק. שנתיים וחצי אנחנו מוסרים את הנפש יום ולילה כדי להגן פה, ובמקום לקבל צל"ש לוקחים לי את הנשק!" זעק שרבף בסרטון חי מתוך האמבולנס שבו ישב בשבוע שעבר, כשראשו מדמם מהפציעה הקשה שספג מאבן שהטיח בו פורע ערבי.

לבד מול הפורעים

שרבף, יליד חברון, נשוי ואב לילד, הגיע לפני כשנתיים וחצי, עם שחרורו מצה"ל, אל אדמות מדינה הסמוכות ליישוב אפרת והקים בהן את חוות העיטם, לזכר אחותו לאה זאב ז"ל שנפטרה בדמי ימיה והייתה גם היא חלוצת חוות ביהודה ושומרון. חוות העיטם ממוקמת בין אפרת לבית לחם, וחולשת על שטח של 3,000-2,000 דונם של אדמות מדינה בשטחי הקו הכחול של אפרת, שמשרד השיכון מתכנן בעתיד לבנות בהם אלפי יחידות דיור. אלא שכידוע ביהודה ושומרון אין ואקום, והמלחמה על השטחים הפתוחים אינה ממתינה לאישורי הניירת של משרד השיכון ומועצת התכנון. שרבף, עם עוד כמה משפחות וקבוצה של כ־15 בחורים, הקימו במקום חווה חקלאית ששומרת מדי יום, במלחמה מתמדת, על השטחים הללו מפני פלישות פלשתיניות, באמצעות שטחי מרעה ושטחים חקלאיים של שדות חיטה.

בחודשיים האחרונים, תוך כדי המלחמה, מותקפת החווה באופן כמעט יומיומי בידי פורעים ערבים. הללו אומנם לא מגיעים אל קו הבתים, אבל יוזמים עימותים אלימים בשטחי המרעה והחקלאות, ותושבי החווה נאלצים להגן על עצמם שוב ושוב, כמו גם על אדמות המדינה שעליהן הם שומרים. "פלשתינים מבית לחם ודהיישה מגיעים באופן יזום, זורקים אבנים על רועים שלנו, בקיץ הציתו עשר פעמים את שדות החיטה שזרענו. יש מארבים, הם מנסים לפגוע ברועים", מספר שרבף. בהיותו נושא הנשק היחיד בחווה, הוא מגיע לזירות הללו ומוצא עצמו נאלץ להדוף את הפורעים לבדו. חיילי ההגמ"ר, מתברר, אינם רשאים לצאת אל השטח שמעבר ל"תחום המושב" – קו הבתים של החווה, שרק עליו בסמכותם להגן.

לפני כשבוע וחצי התרחשה תקיפה שהתפתחה לאירוע גדול ומסוכן יותר. ככל הנראה שרבף נאלץ לאיים בנשקו כדי להדוף את הפורעים, והללו מיהרו לשלוף מצלמות ולתעד אותו כתוקפן שמכוון כלפיהם נשק כביכול על לא עוול בכפם. הסרטון, כמובן נטול ההקשר, נשלח לשלטונות הצבא, וזה הספיק לחטיבת עציון כדי להחליט על החרמת נשקו של שרבף, שהוא כאמור קצין במילואים ובעל הנשק היחיד שיכול להגן על תושבי החווה במרחב. כמה שעות אחרי שהחזיר שרבף את הנשק לחטיבה כמצווה עליו, התוצאה לא איחרה לבוא: כ־15 פורעים ערבים שהגיעו משלושה כיוונים התנפלו על רועי צאן של החווה באבנים וסיכנו את חייהם, אלא שהפעם נאלץ שרבף להדוף אותם בידיים חשופות. במהלך התקיפה פגעה אבן בראשו והוא נפל ארצה פצוע ומדמם. הוא הצליח לקום בכוחות עצמו ולהתפנות לאמבולנס שהביא אותו לבית החולים.

גם לאחר פרסום הסיפור, שהדהד בכלי תקשורת שונים, שרבף עדיין ללא נשק ואנשי החווה חסרי הגנה מול ההתנכלויות הפלשתיניות, וכאמור עם הגנה צה"לית מוגבלת בלבד. שרבף מדגיש כי הוא איש מערכת, שמוקיר אותה ומעוניין לעבוד איתה בשיתוף פעולה, כפי שמתרחש בכל החוות, אבל הוא אינו מוכן לקבל את ההחלטה להפקיר את ביטחון התושבים: "יש לנו מערכה בדרום ובצפון, ויש גם מערכה לא פשוטה ולא פחות מורכבת ביו"ש", הוא מזכיר. "יש פה מדיניות מערכתית חמורה, הפקרה של ביטחון התושבים. שמים אותי בשטח בידיים כבולות, זה יכול היה להיגמר במוות. יש פה אחריות ביטחונית, צריך לקחת אותה בכל הכוח. אני עובד עם הצבא, ואני רוצה שיחזירו לי את הנשק".

שרבף גם מתקומם על כך שחיילי צה"ל אינם מורשים להגן על הקו הקדמי של החווה, והאחריות נותרת בידי האזרחים: "אני לא צריך להיות בקו הקדמי, יש לנו צבא חזק שיכול לעשות זאת. החיילים צריכים להגן על עם ישראל, רק לתת להם לעבוד ולא לקשור להם את הידיים".

לדבריו, מדובר בקונספציה השלטת בפיקוד מרכז, שם לא חלה שום תזוזה תפיסתית מאז פרוץ המלחמה: "נכון שיש יותר פעולות יזומות עכשיו ביו"ש, אבל במהות לא השתנה כלום. אנחנו לבד, עדיין הקונספציה קיימת. יום אחרי יום מאיימים עליי ואין לזה מענה. זה אבסורד. אני כקצין בצבא אין לי יכולת להגן על עצמי כשמלחמה משתוללת. המערכת צריכה להבין שאנחנו שליחים שלה, אנחנו הקו הקדמי של המדינה, ואנחנו רוצים אתכם איתנו בקו החזית".

תגובת דובר צה"ל: "ההחלטה לקחת את הנשק של תושב החווה התקבלה לאור העובדה שהתבצע בו שימוש שלא לפי הנהלים וההנחיות הצבאיות. בשבוע שעבר מחבלים יידו אבנים לעבר ישראלים סמוך לחוות העיטם שבחטיבת עציון, בה נוכחים חיילים חמושים באופן קבוע. לאחר מכן החלו זריקות אבנים הדדיות בין הפלסטינים לישראלים, כוחות הביטחון שנכחו במקום הגיבו מיידית אל מול הפרת הסדר. כוחות צה"ל ערוכים ומוכנים לתת מענה לכל תרחיש מבצעי בגזרה, לרבות מרחב חוות העיטם".

צירי לחץ לאומיים

עד שפרצה המלחמה רחלי מושקוביץ, מנהלת תיאטרון 'לחישה', כמעט לא כתבה שירים. היא אומנם הייתה אישה של מילים בטורים, סיפורים ומחזות, אבל שירים לא היו הנחלה שלה. שבועיים אחרי שמחת תורה היה לילה אחד שבו לא הצליחה להירדם. המחשבות הציפו אותה - הבעל שבחזית, החטופים ובהם ילדים ותינוקות, החיילים שטרם סיימו טירונות וכבר נשלחו לקרב, ילדי העוטף - ומתוכן נולד שיר, שיר שכולו רחמים. "השירים הבאים אחריו פשוט הגיעו", היא מספרת, "כמעט כל דבר שקרה היה טריגר. מצאתי פתאום במילים קרקע ואדמה. היו מילים לחמצן, והיו מילים בשביל לכאוב, היו מילים שהיו לתפילה, והיו מילים שבאו למשש דופק, לוודא שהלב עדיין מרגיש".

מושקוביץ לא תכננה בכלל להיות כותבת שירים סדרתית של המלחמה הזאת, אבל ככל שחלפו השבועות השירים פשוט גלשו מהלב המוצף שלה החוצה אל המקלדת. והיו גם בקשות לשירים, כמו למשל בנר ראשון של חנוכה: "בערב חנוכה פנתה אליי מישהי בבקשה: היא לא יודעת איך היא תעמוד עוד כמה שעות להדליק חנוכייה לבד עם הילדים, האם אוכל לכתוב שיר שייתן לה כוח? גם אני הייתי עם בעל מגויס ועמדתי להדליק נר ראשון לבד, וידעתי שזו תהיה תפילת רבות. נכנסתי לחדר ואמרתי לריבונו של עולם: 'יש לי כמה דקות עכשיו לפני שאכין חנוכייה ופתילות. אם תשלח לי מילים יהיה שיר שיחזק נשים נוספות. אם לא תשלח - לא יהיה. זה שלך'. ובחסדיו הוא שלח מילים ותוך כמה דקות נולד השיר הזה, שאכן חיזק נשים שעמדו להדליק נר ראשון לבד בחושך הקר של כסלו".

כשהשירים שנבעו מתוכה הפכו לדפוס נפשי קבוע, היא החלה לתת להם עיצוב גרפי ולהפיץ בקבוצות ווטסאפ ופייסבוק, "החלטתי לשלוח את המילים לעולם, אולי הן יחזקו מישהו". והן חיזקו, ומושקוביץ מתרגשת בכל פעם מחדש מהתגובות שמגיעות. "מאימהות שכולות, מחיילים בשטח שקראו שירים בטקסים בלב עזה, ממשפחות חטופים, מנשות ואימהות ללוחמים, מרווקות בעורף, ממשפחות מפונים, מאשתו של מג"ד שנסעה ללדת לבד וביקשה מילות תפילה שתוכל לזעוק בצירים. תגובות של אנשים שקיבלו נחמה ותקווה וכוח כשהיה כואב וסוער מאוד. והיה השיר 'הותר לפרסום' על גבורת הלוחמים שלנו, שהתרגשתי לקבל תמונה של חיילים שכתבו אותו בדיו על דופנות הטנק, שייתן להם כוח להסתער. בשבילי זו זכות ענקית, וברור לי שבשביל זה קיבלתי את הפיקדון הזה".

השירים של מושקוביץ הם לא רק ראי לסערות הנפש בצל המלחמה, אלא קודם כול שירי אמונה שכתובים בשפה שפונה לשמיים. היא ידעה שלא כל הקהלים יתחברו לתוכן שכזה, "אבל לא אשנה את התוכן כדי להגיע לקהלים נוספים", היא אומרת, ומוסיפה שבסופו של דבר האמונה הזאת התחברה גם לקהלים שלא צפתה מראש, כי בשנה הזאת "כולנו מרגישים מחדש את הקשר לשמיים ואת הקשר בינינו". השירים שימשו רבנים שכללו אותם בדפי מקורות, וגם יהודי מחו"ל שאמר לה שרק לאחרונה החל להודות בגלוי שהוא יהודי.

והמטרה מבחינתה היא קודם כול לחזק, לרומם את הרוח. "קרה שסיימתי לכתוב שיר וגנזתי אותו, יפה ככל שהיה. כי כשקראתי אותו שוב, ראיתי שהוא מביא רק מרמור, צרות עין או כאב שמוריד למטה. המטרה שלי היא למשוך למעלה, להוציא את הראש מעל המערבולת".

לאחרונה, לאחר לבטים רבים, החליטה מושקוביץ לאגד את השירים לאסופה 'פעימות ברזל', וכל העותקים של המהדורה הראשונה כבר נמכרו. המהדורה השנייה יוצאת לדרכה בימים אלה, ובין השירים המודפסים אפשר לחוש גם את סיכומה של שנה, שהייתה רצף של שיאי כאב והתרגשות כאחד. מסיפורו של אליקים ליבמן הי"ד ועד ניסי ההצלה מהטילים האיראניים; מהתקרית הקשה שבה נפלו 21 לוחמים בעזה ועד החטופים ששוחררו במבצעים הרואיים. כולם עטופים ומוגשים בניחוח של אמונה וציפייה לישועה, שמעניקות מבט גבוה ורחב על התסריט האלוקי הזה.

לידת הספר במהדורתו השנייה הגיעה אצלה במקביל ללידה נוספת: "המהדורה השנייה הודפסה קצת לפני שילדתי את בני ברוך ה'. ההקבלה הזאת שחוויתי בגוף ובבשר הייתה גדולה ממני. הידיעה שכל הכאב וחוסר הוודאות והפחד והטלטלה העצומה מביאים חיים חדשים היא בדיוק מה שאנחנו חווים כעם בשנה האחרונה, בלידה כואבת ועוצמתית שלנו כעם, לקומה חדשה. וכל בשורת כאב היא ציר לחץ במסע הלאומי הזה".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com