לאחרונה צייץ בטוויטר גורם בכיר בשמאל, ממארגני ומחוללי הפרעות בשנתיים האחרונות, את הדברים הבאים: "99% מהמיסים מגיע מתושבי המרכז תל אביב, חיפה, הצפון והדרום. רק 1% מגיע מיהודה ושומרון.
ה־1% מכתיב את מדיניות ל־99% מהמדינה". אפשר כמובן לפטור את העניין כעוד אמירה הזויה וחסרת משמעות, אך לגישת הבת־יענה יש מחיר, כפי שהתברר בהתנתקות. לעומת זאת ישנה גם אפשרות להודות על הציוץ ולראות בו נורת אזהרה. או כמו שכתב המשורר האנגלי ג'ון דאן, "לעולם אל תשאל למי צלצלו הפעמונים, לך הם צלצלו".
חשוב להבין ולהפנים כי מקור כל פעולות המחאה האלימות נגד ממשלות הימין הוא ההתנחלויות ביהודה ושומרון, המונעות את האוטופיה השמאלית שנקראת מדינה פלשתינית. השמאל שונא ומתעב את המתנחלים ונוקט נגדם בתעמולה המזכירה תהליכים משנות השלושים. מלבד שנאה אין שום דבר שמאחד ומלכד אותו.
המסקנה העגומה שמתקבלת משתיקת השמאל לנוכח אירועים ומייצגים שונים היא שהציונות מבחינתו היא פסה. כך למשל במוזיאון העיר בתל אביב ישנה מפה כרונולוגית של התפתחות העיר תל אביב מול גורלה של יפו, כאשר בשנת 1948 מצוינת הקמת המדינה לצד ה"נכבה". צעדת "נכבה" שהתקיימה ביום העצמאות ה־76 לא זכתה אפילו לקול ענות חלושה מהשמאל.
לכן, הדבר הראשון המתבקש מהמתנחלים הוא להתלכד מאחורי מנהיגותו של בנימין נתניהו ולתמוך בו. כל ההתארגנויות התמימות של "הימין השפוי", "הימין החדש" ו"הרבעון הרביעי" מחבלות במאמץ המדיני־ביטחוני לשמר ולקבע את הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון. אין להם כל קשר למדיניות לאומית מלבד הכותרת שבה הם מתעטפים.
פרט להפנמה נחוצה זו, וההוקעה הנדרשת של אותם ארגונים פסבדו־ימניים מזיקים, חשוב לשים לב לתוכנית המתגבשת בשמאל ליום שאחרי המלחמה. וזאת כפי שהיא מופיעה בספרו של פרופ' אורי בר־יוסף 'מעבר לקיר הברזל - מה חסר בתפיסת הביטחון של ישראל'. בר־יוסף טוען כי "הפרטנר הראוי הוא הרשות הפלשתינית, המחויבת לפתרון שתי המדינות ולהשגתו במשא ומתן ללא אלימות". כלומר, מסקנתו מהמלחמה שפרצה בשמחה תורה היא שיש להקים מדינה פלשתינית. "המראות החוזרים ונשנים של דיכוי האוכלוסייה הפלשתינית בגדה המערבית והקטל ההמוני בעזה במלחמת חרבות ברזל מביאים לתסיסה עממית אנטי־ישראלית חריפה... פתיחת משא ומתן עם הפלשתינים וצעדים ראשונים לסיום הכיבוש יסייעו לישראל למתן את התסיסה הערבית נגדה בעולם הערבי".
אפשר לנסות לנהל ויכוח עם התפיסה שמוצגת בספר, המשותפת כאמור לשמאל בישראל שנמצא בתהליך התאבדות, אולם אין לכך תכלית. קשה להתווכח עם מי שמגיע למסקנה ש"קווי הפסקת האש בתום מלחמת ששת הימים הציבו מגבלה קשה על יכולתו של אמ"ן לתת התרעת מלחמה... כתוצאה מהתייצבותם של כוחות צה"ל על גדות תעלת סואץ, מרחב ההתרעה בינם ובין הצבא המצרי הצטמצם מ־200 קילומטר ל־200 מטר בלבד". אפשר רק לומר שמושבת הישראלים בברלין יוצרת מהערבים מרחק התרעה אפילו גדול יותר מ־200 קילומטר, מה שפותר באופן סופי את הבעיה שחשף בר־יוסף.
בעניין המתנחלים כותב בר־יוסף בסגנון הציוץ שהוזכר לעיל: "מספרן המרשים של ההתנחלויות, הנוכחות הבולטת של תושביהן בשיח הציבורי והמעמד החזק של נציגיהן במערך הפוליטי בישראל הביא למצב שבו, למרות הרוב הקבוע למדי התומך בפתרון שתי המדינות... פתרון ההפרדה... יצריך פינוים של כ־133 אלף אזרחים יהודים... מדינת ישראל תוכל לשאת בנטל הזה".
כדי להמחיש את משמעות תוכניתו של בר־יוסף יש לציין כי הוא מציע לערוך חילופי שטחים בשביל הקמת המדינה הפלשתינית ולהעביר את הגבול עם רצועת עזה מערבה. כלומר קרוב יותר לקיבוצי הנגב המערבי שהותקפו ב־7 באוקטובר. אפשר להתייחס לספר זה שראה אור בהוצאה מכובדת, הוצאת דביר, כמו לציוץ לעיל. כלומר, בביטול. הרי קשה להעלות על הדעת שמישהו יקבל תוכנית שתסכן את מדינת ישראל. זה לא קרה ב־93' בהסכם אוסלו, וגם לא ב־2005 בהתנתקות.
אבל אנשים אחראיים חייבים להתכונן ליום סגריר ולהתחיל בפעולה להסברת חשיבות יהודה ושומרון להמשך קיומה של מדינת ישראל, ולסכנות הטמונות במדינה פלשתינית. על הנהגת המתנחלים להבין שכמו שאחרי האינתיפאדה השנייה החלה תוכנית ההתנתקות, תהליך דומה עלול להפציע עם שוך הקרבות בדרום ובצפון. חשוב גם להסיק את המסקנות הנדרשות מתוצאות פעולות המחאה נגד ההתנתקות, כמו השרשרת האנושית ואירועי כפר מימון.
הכותב הוא סגן יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי וחבר מערכת רבעון 'האומה'