לראשונה מזה 18 שנה נכנסה ישראל לפעילות צבאית נרחבת על אדמת לבנון, מהלך שהוגדר כחיוני לשינוי המציאות הביטחונית בשטח ולהסרת האיום המתמשך מעל יישובי הצפון. התמרון הקרקעי חשף את גודל האיום, שהתבסס והתעצם לאורך שנים מעבר לגבול. כפרים שלמים התגלו כבסיסי חיזבאללה מאובזרים במצבורי נשק רחבי היקף. מנהרות רבות נחשפו ובתוכן אוחסנו טילי נ"ט, משגרים ותחמושת רבה, לצד וסטים ותיקים מוכנים לפשיטה, מפות התקפיות של הגליל, ציוד רב ואפילו רכבים מבצעיים להסתערות ביום פקודה.
שר הביטחון גלנט, שסייר השבוע (ראשון) בגבול הצפון, ציין כי "כל קו הכפרים הראשון של חיזבאללה הוא יעד צבאי ומוצב תת-קרקעי עם הרבה מאוד מנהרות ואמצעי לחימה. גם לאחר יציאת כוחות צה"ל לא נאפשר את חזרתם של המחבלים למקומות האלו". עוד הוסיף ואמר כי "יש להמשיך ולייצר את התנאים הביטחוניים להשבתם של תושבי הצפון לביתם".
"הגלות שנכפתה עלינו קשה מאוד"
לאחר חודשים של ייאוש, תושבי הצפון המפונים החלו משדרים אופטימיות זהירה בכל נוגע לאפשרות חזרתם הביתה. הכניסה הקרקעית של צה"ל ללבנון יחד עם חיסול רוב שדרת הפיקוד וההנהגה של ארגון חיזבאללה, ובראשם מזכ"ל הארגון חסן נסראללה, עוררה בקרב רבים מהם תקווה, לצד החשש כי מטרות המלחמה לא יושגו במלואן.
מרים (שם בדוי), אמא לארבעה וסבתא לשלושה נכדים, תושבת קריית שמונה, מפונה מביתה כבר יותר משנה. ההתמודדות, היא מודה, קשה. "המצב שלנו לא קל. אני מחשיבה את עצמי אדם חזק שעבר דברים בחיים, אבל הגלות הזאת שנכפתה עלינו היא קשה מאוד. אנחנו כבר מתגעגעים הביתה. מה אני מבקשת? להיות בפינה שלי, לישון במיטה שלי, לבשל במטבח שלי?" היא אומרת בכאב. "היו חודשים שהרגשנו ששכחו אותנו. הצפון היה מופגז וצה"ל בקושי הגיב. החיזבאללה עשה מה שהוא רוצה. היינו חלשים. עכשיו המצב השתנה", היא אומרת בהתרגשות. "חיזבאללה חוטף מכות. החיילים שלנו נמצאים שם, בכפרים שכל השנים הסתובבו בהם חופשי המחבלים של חיזבאללה. הם מטהרים את המקום. נסראללה איננו. אני יכולה לומר שכשאני רואה את צה"ל בכפרים בדרום לבנון נכנס לי קצת אוויר לריאות. משהו סוף סוף משתנה".
באיזו סיטואציה תהיי מוכנה לחזור הביתה?
"אנשים מדברים על תחושת ביטחון, אבל לי זה לא מספיק. אנחנו רוצים שינוי אמיתי. קודם כול צריך לנקות את השטח כמו בטיפול שורש. אנחנו נחזור הביתה רק כשהביטחון יחזור לצפון באמת", היא מבהירה נחרצות. "זה אומר שמעבר לגבול לא יסתובבו יותר מחבלים ויעשו מה שבא להם. נגמרה המציאות של ההפקרות והביזיון. אני מאוד רוצה הביתה, אבל רק כשאני אראה שישראל באמת עושה מה שצריך ודואגת שחיזבאללה לא יחזור גם בעתיד, רק אז אסכים לחזור".
יוסי פדלון, תושב היישוב לימן שבגליל המערבי, בעל שתי חנויות לצבעים וחומרי בניין וחבר כיתת הכוננות בלימן, מתאר את התלאות של השנה החולפת. "עברנו שנה מפתיעה באופן מבלבל", הוא משתף בכנות. "החיים שלנו נעצרו בפתאומיות וכך גם העבודה והעסקים. הפרידו בין המשפחות. הגברים של כיתת הכוננות של המושב נשארו כאן ביחד, והנשים פונו יחד עם הילדים. כחבר כיתת הכוננות גם אני נשארתי ביישוב. פתאום אתה מוצא את עצמך ביישוב שומם וחשוך. בעיקר בשבועות הראשונים היו כוחות צבא בכמויות מטורפות, ואנחנו ניסינו להבין את גודל העניין ואת דרך ההתמודדות שלנו", הוא מתאר את האתגר. "הרגשנו תחושת הישרדות. ידענו שאנחנו כאן כדי לשמור על האדמה ועל הבית שלנו. היינו בחוסר ודאות הישרדותי לגורל המדינה, עד כדי כך. בין הטילים, האימונים והמציאות החדשה למדנו לשמר ולהעריך את הקיים".
פדלון מתאר חודשים מורטי עצבים של ירי בלתי פוסק מלבנון והחשש מחדירת מחבלים בניסיון לחיקוי של טבח 7 באוקטובר: "ככיתת כוננות בנינו לעצמנו מציאות חדשה מכורח הנסיבות. לקחנו את האחריות בשיא הרצינות, ואנחנו מתאמנים עצמאית ומכינים את עצמנו ליום לחימה מול כוח רדואן. הבנו שהסמיכות לגבול והמציאות המורכבת מחייבות אותנו להיות כל הזמן סופר־מוכנים. ובאמת התמודדנו עם אין־סוף התראות וניסיונות חדירה".
עם תחילת התמרון הקרקעי בכפרי דרום לבנון הסמוכים לגבול הרגיש פדלון שהמציאות משתנה: "כשהתחילה המערכה הנוכחית, רק אז הגיעו כלים וכוחות ביטחון למושב. הוסיפו המון חיילים בכל האזור. מבחינתנו, סוף כל סוף התחלנו מערכה, שבסופה אולי נראה את הסוף", הוא מייחל. "צה"ל עושה עבודה מקצועית, אבל עוד לא יסודית כפי שאנחנו מצפים ממנו. כדי לחזור הביתה צריך לשטח כפרים שמזוהים עם חיזבאללה ולא לתת להם בשום אופן לקום מחדש. בכל ניסיון כזה שלהם - צה"ל יצטרך להפעיל כוח וכלים ולהשמיד כל פעולה של התבססות וכל רצון להקמה של תשתיות טרור מחדש. בנוסף לכך, צה"ל יצטרך להגדיל את מספר החיילים לאורך הגבול ואת האמצעים לפעולות סיכול מהירות וחזקות. רק במצב של השבת הביטחון ושמירה קפדנית על המצב - נסכים להחזיר את המשפחות שלנו הביתה", הוא מבהיר.
לדאוג לאינטרסים של ישראל
למרות דרישת התושבים וההבנה כי נדרשת עבודת טיהור ממושכת ויסודית של צה"ל בדרום לבנון, הלחצים הבין־לאומיים להפסקת הלחימה, במיוחד לנוכח הבחירות הקרבות בארצות הברית, גוברים והולכים. השבוע הודיע שר ההגנה האמריקני לויד אוסטין כי ישראל צריכה לעבור בהקדם האפשרי מפעילות צבאית בלבנון למסלול הדיפלומטי. הקריאות הבהולות להפסקת הלחימה וחידוש הסכם 1701 נשמעו מפי ראשי מדינות שונות בעולם, כולל לבנון עצמה.
אביחי שטרן, ראש העיר קריית שמונה, הודף את התחזיות לשיבה קרובה של תושביו ומתעקש כי למרות הלחצים הבין־לאומיים יש להשלים את מלאכת הטיהור והסרת האיום באופן יסודי: "לצערי הדרך לחזרת התושבים עוד ארוכה. זה לא משהו שיקרה אחרי החגים. אולי אחרי החגים נוכל להתחיל להתכונן לזה, לבנות תוכניות. אבל לא לחזור. זה עוד רחוק", הוא מבקש להדגיש. "צריך שיהיה ברור: אנחנו לא חוזרים הביתה עד שהאיום הביטחוני לא יוסר לחלוטין".
האמריקאים קוראים להפסיק את המלחמה עכשיו ולהגיע להסדרה מדינית. מה דעתך?
"הייתי רוצה לראות אם האמריקאים היו מוכנים לפנות את מיאמי או שיקגו במשך שנה שלמה, לחטוף טילים ואז להפסיק להילחם ולדבר. לא נראה לי שזה היה קורה. זה לא ריאלי, ועם כל הכבוד לאמריקאים, אנחנו צריכים לעשות מה שטוב לנו", הוא מדגיש. "ואני אגיד גם יותר מזה. יש לנו הזדמנות פז, כי לפי הסקרים 77 אחוזים מהציבור האמריקאי, אם אני זוכר במדויק, תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה ולפעול בלבנון. ואם האמריקאים רוצים ללכת נגד העם שלהם בזמן בחירות שיעשו את זה, והציבור יבוא איתם חשבון ולא רק הציבור בישראל. הגיע הזמן שנדאג לאינטרסים שלנו. אנחנו צריכים לעשות מה שטוב ונכון לנו".
והקולות שאומרים 'בואו נחזור להסכם 1701', זה מספק אותך?
"איתנו כרגע אף אחד לא מדבר על דבר כזה, אבל גם אם כן, צריך יהיה לוודא שחיזבאללה לא חוזר לקו הגבול, בטח לא לנהל מנהרות תקיפה ולכוון נשק ישיר נגד ישראל. 1701 היה עם כוח או"ם, שאף אחד לא אכף אותו ולו לדקה אחת. אני מאמין שהכול מתחיל ונגמר באכיפה. אם אנחנו מתכוונים לעזוב את השטח ולא לבצע אכיפה כמו שהיה עם 1701, אז אין שום טעם בכל הסכם שיהיה", הוא מציין.
"כל הרעיון בהסכם הוא שאוכפים אותו אחר כך. אבל עוד לפני כן, צריך לגבות מחיזבאללה מחיר יקר מאוד ולהשמיד את כל התשתית שמאיימת עלינו. עדיין לא סיימנו להרוס את התשתית הקיימת. רק בשבוע שעבר נפל בעיר שלי טיל שרצח שני אנשים ופגע בלא מעט דירות, ויום לפני כן חשף דובר צה"ל מנהרה התקפית שחודרת לתוך שטח ישראל. אני לא חושב שמבחינה ביטחונית בשלו התנאים כדי לדבר על חזרה הביתה", הוא מבקש לחדד. "אני אדם אופטימי מטבעי. הייתי אופטימי גם כשלא פעלו בלבנון ואני חושב שעכשיו, קל וחומר, כשרואים את הכוחות שלנו פועלים מעבר לגדר ואת המחירים שגובים מחיזבאללה - אני אופטימי. אם לפני חודשיים היו אומרים לי שיחסלו את נסראללה ואת שוכר ואת כל הצמרת של חיזבאללה הייתי אומר שזה נשמע בדיוני. כך שאי אפשר להתעלם מההישגים ומהמבצעים היפים של ישראל, אבל ברור לכולם שהמלאכה עוד רבה. אנחנו מבינים שדקה אחר כך, חיזבאללה עומדים להתאושש, וכל עוד איראן עומדת מאחוריהם כנראה שיזרימו להם כסף ויזרימו להם אמל"ח והם יתאוששו".
אז מה אפשר לעשות מול זה?
"קודם כול לגבות מאיראן מחיר יקר. היא כבר הבינה שהפרוקסיז שלה לא כל כך עובדים, ושלישראל יש מודיעין טוב והיא עובדת מולם חזק. צריך לגבות את המחיר גם ממנה, כדי שתבין שלא משתלם לה לחדש את האיום נגד ישראל, וכמובן, כל הסכם שיהיה ללא אכיפה נועד לכישלון", הוא שב ומדגיש. "ומלכתחילה צריך להיות תנאי בהסכם שהם לא על הגדר".
אזור חיץ יספק אותך?
"זה אפשרי, או לשבת שם קבוע כמו שעשו בקוניטרה. ליצור רצועת מוות רחבה לאורך הגדר שאף אחד לא מתקרב אליה ומי שעושה זאת דמו בראשו. בסוף צריך לדאוג לטווח מספיק רחוק מהגבול".
שטרן מבהיר כי גם אם הוא חש אופטימיות בנוגע להיבט הביטחוני, הוא מוטרד ביותר מההיבט האזרחי שמוזנח לחלוטין: "בעוד חודש, בעוד חצי שנה, צה"ל יסיים את העבודה שלו ואז - האם אנחנו מוכנים ברמה האזרחית? ממש לא. כשאני יושב עם הפרויקטור ושומע על הסכומים שמתכוונים להשקיע בצפון אני מוטרד מאוד. זה לא מה שפיללנו לו".
מה המצב בעיר אחרי שנה של לחימה?
"קודם כול אנחנו עוד לא סיימנו, וכנראה, אם אני לוקח בחשבון את 2006, ההרס הגדול עוד לפנינו וצפוי בימים האחרונים של הלחימה. אני רוצה לקוות שהפעם ישמידו להם את הכול לפני כן, אבל אני משער שזה לא יהיה שונה מבעבר. כבר היום אנחנו נמצאים עם הרבה יותר הרס ממה שהיה בכל המלחמה ב־2006, והאירוע עוד לא נגמר", הוא מבהיר את גודל ההרס בעירו. "יש לנו כ־400 מבנים שנפגעו, מבנים פרטיים ומבני ציבור. מבנה זה לאו דווקא דירה אלא יכול להיות בניין שלם. לדוגמה, במטח בודד בשבוע שעבר נפגע בניין עם 12 דירות שנשרפו כליל ונהרסו. ומעבר לכך, לא דיברנו על כל הנזק מסביב לנפילות. ברגע שבית נפגע כל הבניינים ברדיוס נפגעים מההדף ומהרסס".
אתה מתאר היקף הרס עצום. השיקום בוודאי יחייב משאבים וזמן.
"אין זמן", הוא קובל. "בינתיים לא התחלנו כלום. גם לא פשוט להכניס כוח אדם כל עוד יש כזה ירי. אז אי אפשר להתחיל במלאכת השיקום. פרט לכך, ברגע שיסתיים הכול נצטרך במינימום ארבעה חודשים עד חצי שנה רק כדי להכין את העיר לקראת קליטה. יש הרבה הזנחה, בלאי של שנה שלמה. זה עשבייה, פסולת, אלה שטחי ציבור שלמים שנהרסו, כבישים, מדרכות, מעקות. לוקח זמן רק להחזיר את המצב לקדמותו", הוא מתריע. "ולאן אנחנו רוצים לחזור? לקריית שמונה של ה־6 באוקטובר? אני לא בטוח שככה נצליח להחזיר את כל מי שעזב. אם אנחנו רוצים להחזיר את כולם אנחנו צריכים לדבר על איך אנחנו לוקחים את העיר למקום הרבה יותר טוב, איך אנחנו דואגים להעניק לתושבים שירותים שהם התרגלו להם בשנה האחרונה במרכז, כמו תחבורה ציבורית מפותחת, פארקים, היצע תעסוקתי, טיפול רפואי כמו שצריך, מיגון מתאים ועוד ועוד. צריך לבנות תוכנית סדורה, להראות אופק - וכל זה עדיין לא קיים", הוא מלין. "כל הדברים האלה מצריכים תכנון ותקציב מתאים".
שטרן משתף כי הוא אמור להשתתף בפגישה עם פרויקטור הצפון, אך כאות מחאה הוא לא מצטרף אליה. "מדברים על ארבעה מיליארד שקלים לשיקום כל הצפון. זה נשמע כמו בדיחה. בדרום נתנו 18 מיליארד ל־70 אלף נפש, ותעשו חשבון - אנחנו לא קרובים אפילו לסכומים האלה, והנזק אצלנו במובנים מסוימים גדול יותר".