אחד מסימני השאלה הגדולים שהטרידו וממשיכים להטריד את מנוחתם של ישראלים רבים אחרי 7 באוקטובר התעורר בעקבות האדישות של ארגוני נשים בין־לאומיים, מוסדות האו"ם, הצלב האדום וארגונים הומניטריים נוספים, וכן הצונאמי האנטישמי ששטף את העולם המערבי בעקבות הטבח. סימן השאלה התעצם במיוחד נוכח העובדה שהיחס האנטישמי העוין התגלה במיינסטרים של התרבות המערבית ולא במחוזות אנטישמיים נידחים שבשולי החברה. איך קרה שבמקום לעורר אמפתיה, הטבח עורר שנאה כלפי הקורבן, כלפי היהודים (בהקשר זה צריך להזכיר לכולנו שזה קרה עוד לפני שצה"ל נכנס לעובי הקורה בעזה וגרם גם לפלשתינים אבדות)?
הפתרון לשאלה זו הוא לדעתי בהפיכת סימן השאלה לסימן קריאה: האנטישמיות לא התפרצה למרות הטבח אלא בגללו! למה הכוונה? פשוט מאוד: אנטישמיות פורחת במיוחד כשיהודים נטבחים, נהרגים ומושפלים. כך היה בימי הכיבוש הנאצי של אירופה וכך גם עכשיו. גם בזמנים כתיקונם יש אנטישמיות, אבל אז על פי רוב היא סמויה ומתבטאת בצורות אחרות. למשל, חוסר הבנה מתמיה של המצב שבו היהודים או הישראלים נמצאים לעומת הבנה מלאה של עמדת אויביהם, או דרישות מוסריות מפליגות מהיהודים לעומת סלחנות יתר כלפי אויביהם. בקיצור, סטנדרט כפול. כל מיני דברים שברור שמה שמזין אותם הוא הסנטימנט האנטישמי, אך קשה להוכיח זאת.
כשגרתי בחו"ל לפני עשרות שנים היה לי חבר גוי שסיפר לי שאביו אדיש לפוליטיקה. בעצם לא מעניין אותו כלום, עד שזה מגיע לפלשתינים - אז מתעוררת אצלו אמפתיה בלתי נשלטת וזעם על מה שישראל עוללה להם. אדם שכזה היה מן הסתם רוצה בתוך תוכו שהיהודים ייעלמו מן העולם, לא? רק שזה לא ריאלי (וגם אסור להתבטא ואפילו לחשוב כך, בוודאי בעולם המערבי). אולם בעקבות הטבח אנשים שכאלה – ותאמינו לי, אני נשמתי מספיק גלות כדי לדעת שיש רבים כאלה – מריחים באינסטינקט שאולי יש לזה בכל זאת סיכוי, או שלפחות אפשר להחזיר את היהודים למצב האהוב על האנטישמים - מצב של חוסר אונים שבו הם לא יוכלו להגן על עצמם (כמו בעוטף עזה). ואז הם מעיזים לעשות עוד צעד קדימה בהתבטאויותיהם ובפעולותיהם. כך עובדת הפסיכולוגיה של האנטישמי. אם כן, האנטישמיות לא פרצה למרות הטבח – שבעקבותיו ציפינו לרגשי חמלה והזדהות – אלא בגללו. הטבח הפיח תקווה באנטישמים סמויים בכל אתר ואתר, ותקווה היא כוח מכפיל שמזין את התעוזה ומגביר את הווליום האנטישמי.
את האנטישמיות הסמויה – זו שלפני טבח 7 באוקטובר – אפשר להמשיל לצליל גבוה שנמצא כל הזמן באוויר ושלא כל כך מבחינים בו. רק כשהוא נעלם שמים לב שהיה כאן בעצם כל הזמן צליל. זה על כל פנים מה שקרה לי. על אף שגדלתי באירופה זיהיתי את הצליל הזה רק למפרע, כשיצאתי משם (כשחייתי שם זה היה הרגיל, המובן מאליו). בילדותי ובצעירותי גרתי בכמה מדינות באירופה: צ'כיה, גרמניה המערבית, קצת צרפת וקצת ספרד. בכל המקומות האלה הצליל הזה היה נוכח. ברמה האישית כמעט לא נתקלתי באנטישמיות גלויה במקומות שבהם התגוררתי. עם זאת, לא קרה אף פעם שמישהו שהודעתי לו שאני יהודי עשה פרצוף שמח במיוחד. עננה אנטישמית פרוסה על כל אירופה ועכשיו התפשטה גם לארצות הברית (למרות שעדיין אין מה להשוות, אבל זה נושא שמצריך דיון נפרד). בעבר זה לא היה משהו דרמטי, זה פשוט הצליל שכולם התרגלו אליו, זה הרגיל.
נשאלת השאלה מה עושים. דבר ראשון נתחיל עם זה שאין באמת מה לעשות. אולם דבר אחד בוודאי אסור לעשות, כי זה גם משפיל וגם לא עוזר: להתחנחן. התחנחנות היא מסכנוּת. על מדינת ישראל, שגורל העם היהודי כולו קשור אליה, מוטלת החובה הקדושה להקהות את שיני האנטישמים בכל מקום שהם, והדרך היחידה לעשות זאת היא ניצחון במלחמה הנוכחית.
רק ניצחון ממשי בשטח שאף אחד לא יוכל לפקפק בו ושיתורגם לניצחון תודעתי בעולם כולו יביא לניצחון על האנטישמיות בעולם. נכון, היא לא תמוגר, אבל היא תוכֶּה, יחד עם אויבינו במזרח התיכון, שוק על ירך. ברגע שהאנטישמים ירגישו שהטבח לא המשיך, אלא שמי שביצע אותו וכל התומכים בהם נענשו, הם יתחילו לפחד. כאמור, לא ייעלמו אבל יפחדו. זה מספיק לעת עתה. את המיגור הסופי של האנטישמים ניאלץ להשאיר לגואל צדק שיבוא במהרה בימינו אמן.