ההגנה הכי טובה

גם אם אין לכך הוכחה חד־משמעית, סביר להניח שיש קשר בין הימנעותה של ישראל מתקיפות אוויריות בביירות בימים האחרונים לפגיעה הקטלנית של הכטב"ם ששיגר חיזבאללה בחדר האוכל של בא"ח גולני.

כמו שאומר הפתגם הידוע, ההגנה הכי טובה היא ההתקפה. תרחישי האימה שנשמעו בשנים האחרונות, בהם תואר המחיר הכבד שתשלם ישראל במקרה של מתקפת רקטות של ארגון המחבלים השיעי, לא התממשו עד כה. זה לא שמה שעובר עלינו מאז חיסול צמרת חיזבאללה, כניסת כוחות הקרקע ללבנון והסרת הכפפות והמגבלות משני הצדדים הוא קל ופשוט. אבל זה לאין ערוך פחות מכפי שאיימו עלינו ומכפי שהפחדנו את עצמנו.

אפשר לזקוף חלק מההישג לזכות ההגנה האווירית היעילה וההתגוננות האזרחית מצילת הנפשות. אבל הסיבה העיקרית לחוסר יכולתו של חיזבאללה להוציא אל הפועל את מתקפת הטילים הגדולה המתוכננת היא מתקפת המחץ האווירית שישראל הפעילה על מפקדיו, על חייליו ועל מתקניו. וזה לא רק שחלק משמעותי מאמצעי התקיפה שחיזבאללה הכין הושמדו במתקפות האוויריות הללו, אלא שגם הנשק הרקטי שנותר בידי ארגון המחבלים אינו מופעל ביעילות. כי מי שנתון בסכנה ועסוק באופן אינטנסיבי בבריחה, הסתתרות והתגוננות אינו פנוי לארגן התקפה. כעת נראה שישראל וחיל האוויר שלה הרפו מהלחץ, אולי כתוצאה משיחת הטלפון של נתניהו עם ביידן. ולכל מתן רווח נשימה לאויב עלול להיות מחיר, לעיתים מחיר כבד כמו זה ששילמנו השבוע במחנה רגבים.

אפשר להתייחס אל מה שקרה לנו השבוע כאל כשל מקומי בדמות כטב"ם שהצליח באופן לא ברור לחמוק מהמטוסים שעקבו אחריו ולהגיע אל יעדו. אך מכיוון שאין הגנה הרמטית, די ברור שכל עוד האויב מצליח לתקוף, יהיו חלילה גם פגיעות. לכן, בנוסף להפקת לקחים ושיפור מערכות ההגנה, המסקנה העיקרית מהפגיעה בטירוני גולני ובלב של כולנו היא שאסור לתת לאויב לנשום. ההתקפה חייבת להימשך כי כמו שאומרים גם בכדורגל – מי שלא מבקיע בסוף סופג.

בהקשר זה חובה להזכיר שהשטן הגדול שמפעיל את כל השטנים הקטנים, משטר האייטולות באיראן, עדיין לא שילם מחיר של ממש על כל הזוועות שהוא מחולל באזורנו. בעוד עזה הפכה לעיי חורבות ותושביה לפליטים, ובעת שלבנון סופגת מכות אנושות וישראל מתייסרת ומדממת, באיראן עוד לא קרה שום דבר משמעותי לעם או להנהגה (בהנחה שמותו של נשיא איראן הוא באמת תאונה בלבד כתוצאה מתקלה טכנית).

שתי מתקפות שבהן שוגרו לאוויר מאות כלי משחית במטרה לפגוע בישראל הן סיבה מספיק טובה וצידוק מוסרי ומשפטי למתקפת נגד חזקה ומוחצת של חיל האוויר הישראלי על מתקנים צבאיים איראניים, על בארות הנפט, על מרכזי ממשל, ומעל לכול – על מתקני פרויקט הגרעין האיראני. גם את האיראנים כדאי להעסיק בהתגוננות, כדי שיהיה להם פחות פנאי לנהל את כוחות הפרוקסי שלהם שתקפו וממשיכים לתקוף את ישראל בלי כל התגרות מצידה.

ככל שאנו מתרחקים ממתקפת הטילים האחרונה של איראן כך תגדל הציפייה שישראל תעבור על כך לסדר היום. אם הצלחתם לשתוק עד עכשיו, יאמרו לנו המתיימרים להיות ידידינו אך לא מפרגנים לנו ניצחון מוחץ, אז תמשיכו בזה גם הלאה. סביר להניח שהאויב האיראני מפיק לקחים בין מתקפה למתקפה, וזה אומר שפעולה דומה נוספת שלהם עלולה להיות מסוכנת יותר. לא נותר אלא לקוות שהזמן החולף בלי שמתקפה ישראלית יצאה לדרך איננו תוצאה של הססנות וחששנות, אלא חלק מהיערכות לאחר שההחלטה המבצעית כבר נפלה.

גם בעזה המערכה חייבת להימשך, גם אם חלק מהכוחות הוסטו אל המלחמה בצפון. אסור לאפשר לחמאס זמן היערכות והתגוננות. סינוואר ואנשיו צריכים להיות כל הזמן במנוסה, וכוחותינו צריכים להיות במצב של יוזמה ותנופה, גם כדי להמשיך ולהשיג הישגים ולכרסם בכוחו של חמאס, אבל גם משום שמי שנמצא במצב סטטי מזמין התקפות ועלול לשלם מחיר. בלבנון, בעזה ובאיראן, אסור להוריד את הרגל מהגז.

יום זיכרון של עוצמה לאומית

למרות שיש מודעות רחבה לצורך באחדות בעת הקשה הזאת, ביום השנה הלועזי לטבח ה־7 באוקטובר לא הצלחנו להימנע מקיומם של שני טקסים עתירי תקציב, מתוקשרים ומתחרים זה בזה. הטקס הממלכתי היה ככל הנראה בלתי נמנע, ולו משום שאילו החליטה הממשלה שלא לערוך טקס כזה השנה, היא הייתה מואשמת בניסיון לטשטש ולהדחיק את אירועי אותו יום שחור משחור כדי להשכיח את העובדה שהם קרו במשמרת שלה. הטקס המתחרה, בהנחיית חנוך דאום ורותם סלע, שכונה "הטקס הלאומי" והתיימר לפעול בשם משפחות החטופים ומשפחות הנופלים, היה אופוזיציוני מיסודו. הגישה הלא כל כך ממלכתית שמתוכה צמח טענה שלממשלה הנוכחית אין מנדט ולגיטימציה לנהל טקס כזה בגלל אחריותה לאסון, ולכן היא צריכה להעביר את ניהולו לידי גוף עצמאי שאינו כפוף לה, או להתמודד עם קיומו של טקס מתחרה.

לא צפיתי בשני הטקסים במלואם, אבל ראיתי חלק משמעותי מכל אחד מהם, והלב נחמץ פעמיים. פעם ראשונה על עצם קיומם של טקסים מתחרים, ופעם שנייה – בגלל התוכן. בטקס "הלאומי", מעבר להתבטאויות אופוזיציוניות צורמות של חלק מהדוברים והאומנים, בלטו בהיעדרם מי שחוללו את כל הזוועות הללו – כוחות הנוח'בה, מחבלי החמאס והג'יהאד והבוזזים העזתיים. כמו לציין את יום השואה בלי להזכיר את הנאצים. כאילו הוחלט לוותר על הפניית הזעם כלפי האויב מבחוץ, כדי שלא נשכח חלילה להפנות את האצבע אל האשמים מבפנים.

בטקס הממשלתי המסר היה יותר מגוון, גם אסון וטבח אבל גם מסירות נפש וגבורה, גם הלקאה עצמית אבל גם זעם כלפי האויב. החשש מפני החדרת אינטרסים פוליטיים התאמת בעיקר בכמה משפטים מיותרים בנאומו של ראש הממשלה נתניהו. באופן כללי, בשני הטקסים הייתה אווירת יגון ודיכאון, עם דגש על עוצמת השבר והאסון, ופחות דיבורים על הגבורה, המסירות, הרעות, ההתעשתות והיציאה להשיב לאויב שבעתיים כגמולו.

אנו מתקרבים כעת אל עוד יום זיכרון ממלכתי, הפעם לפי התאריך העברי, ורבים חשים שאין טעם בציון יום נוסף סמוך כל כך ליום שצוין זה עתה, שלא לדבר על החשש שגם הפעם יהפוך יום הזיכרון למחולל של התנגחות הדדית. התרופה לחששות יכולה לבוא באמצעות אימוץ הרעיון ליום זיכרון ברוח אחרת, רעיון שהציעו מייסדי 'פורום הגבורה', יהושע שני שבנו אורי הי"ד נפל בקרב במוצב כיסופים, ויעקב ניצן שבנו גלעד הי"ד נפל במערכה בעזה.

בקריאה לממשלת ישראל שפרסמו השניים, הם כותבים בין השאר: "ביום שבו נפלו חומות ההגנה, קמו אריות להציל את כבודנו הלאומי. בנינו שנפלו בקרב הפכו לסמל הגבורה והמסירות של העם היהודי. אנו, הוריהם, מסרבים לשקוע באבל מתמשך. במקום זאת, אנו קוראים להפוך את יום זיכרונם ליום של עוצמה לאומית, המשלב זיכרון עם תקווה, כאב עם גאווה וצמיחה".

שני האבות השכולים מציעים לממשלה מתכונת בריאה יותר של יום זיכרון: "אל תכתירו יום זה כיום אבל בלבד. זהו יום זיכרון לאומי, יום הנצחה. יום שבו הדגלים אמנם יורדו לחצי התורן, אך יועלו בגאון בסיומו. כמו יום הזיכרון ויום העצמאות, עלינו לשלב את הכאב עם העוצמה, את האובדן עם הגבורה. ברוך ה', עם ישראל חי. עם ישראל מאמין. עם ישראל חזק. מזיכרון גיבורינו וממקורות הנצח נשאב כוח להמשיך ולבנות את עתידנו. זוהי המורשת האמיתית שהותירו לנו בנינו הגיבורים".

דברי טעם ואמת, לו יהי ויתקבלו.

לתגובות: [email protected]