לואיס הר בן ה-70, ששוחרר במבצע הרואי של צה"ל אחרי 129 ימים בשבי, שוחח עם ערוץ 7 ממטה משפחות החטופים לקראת חג הסוכות.

תחילה הוא מתייחס לשאלה האם אפשר לומר בחגים הנוכחיים את האיחול הפשוט 'חג שמח'. "כן ולא. זה מלכוד כזה, שמצד אחד זה חג ואנחנו עם המשפחה, אבל אנחנו חצויים. כי חלק מאיתנו עוד שם והשמחה לא יכולה להיות שלמה".

ספר לנו על הימים הנוראים מנקודת מבטך בשנה הזו - ראש השנה ויום כיפור. איך הרגשת בימים הללו?

"כמו שאמרתי אנחנו לא שמחים. בשבילי היום, הדבר הכי חשוב זה להיות עם ילדיי ונכדיי. בראש השנה היינו כולנו ביחד. מצד שני, כל הזמן חשבנו על ה-101 חטופים שעוד שם וצמודים לרדיו כדי לדעת מה קורא. אז אי אפשר לחגוג באופן חופשי".

סוכות זה חג שמדבר הרבה על הבית ועל היציאה ממנו. אתה יודע על בשרך כמה בית הוא ערך מקודש.

"עוד לא חזרתי הביתה. זה משהו שאני אומר - שכולנו עד שלא נחזור הביתה - לא נצליח להתחיל לרפא את עצמנו או להכיר את עצמנו. מה שהיינו עד השבעה לאוקטובר, זה שונה לגמרי ממה שאנחנו מאז. אני אומר תמיד שאנחנו בסרט שלא נגמר ואיננו יודעים איך הוא ייגמר. אנחנו לא 'בבית' או ב'חיים הרגילים' שלנו".

יש לך פחד שבגלל כל הדברים החשובים שקורים בצפון אל מול איראן, שוכחים מהחטופים?

"לא היה לי פחד אף רגע, אפילו לא שם בשבי, אלא יותר דאגה. אני דואג כי אני רואה שמדברים פחות על החטופים, מתייחסים לכך פחות ויותר מעניין את החדשות כל מה שקורה עם איראן. זה חבל".

עד כמה באמת המחבלים ניסו לשכנע אתכם שלא אכפת לנו בארץ מכם?

"זה היה כל הזמן. הם דיברו איתנו כל יום על זה. הלוחמה הפסיכולוגית הייתה מאוד קשה. אבל אנחנו לקחנו את זה כמו אינפורמציה שבאה מהם. זה לא שבר אותנו. אפילו שהיו דברים נכונים שהם אמרו ולא האמנו להם באותו רגע. כשהם אמרו לנו 'הרגנו 1400 אזרחים שלכם', צחקנו עליכם. זה הרי לא קרה אף פעם'. כשיצאנו הבנו שזה נכון.

יש לי שלוש בנות שעטפו אותי כשחזרתי. הן אמרו לי שקרו דברים נוראיים שאני לא צריך לדעת עליהם ויעדכנו אותי לאט לאט. ואכן נחשפתי בהדרגה לאסונות, ששמונה חברים טובים שלי שרקדו איתי בלהקה נרצחו באותו יום, חוץ מכיתת הכוננות. אלה שישה עשר אנשים שהכרתי ממש שנרצחו".

מה אתה יכול לספר על מה שעברת שם?

"להיות שם זה גיהינום. זה לא קל. חוסר החופש, חוסר האפשרות להתבטא או לעשות דברים שאתה רגיל לעשות. מה עשינו כל היום? ישבנו או שכבנו? לנו עוד היה מזל. היו כאלה שכל היום היו על הרצפה, כאלה שלא יכלו לזוז, כאלה שכיסו להם את העיניים. אפילו בשביל ללכת לשירותים אתה צריך לבקש אישור".

איך התייחסו אליכם המחבלים שהחזיקו בכם? נוצר קשר כלשהו ביניכם?

"ביני לבין אחד מהם היה את סינדרום שטוקהולם. אני די התייחסתי אליו כמו בן והוא התייחס אליי כמו אב. הוא שמר עלינו. אנחנו חיים בזכותו. התברר שהוא היה משהו חשוב בחמאס בסופו של דבר - אבל זה נודע לנו רק כשהיינו פה. היה קשה להאמין כי הוא היה טיפה הומני יותר מאחרים. האחרים היו ברברים באמת. אבל הוא לא נתן להם להתקרב אלינו.

פעם אחת, אחד מהם רצה להרביץ לי כי התקרבתי לחלון, אז הוא בא בצרחות וצעק עלי והוא נכנס בינינו והעיף אותו".

כששמעתם את ההפגזות של צה"ל. מצד אחד זה היה מפחיד, אבל מצד שני הרגשתם שלפחות זה הצבא שלנו?

"ידענו שיש מלחמה. הפחד הכי גדול שלנו היה מהמטוסים. הפגזים עפו לידינו, כל הבניין רעד, גם מזה וגם מהיציאות שלהם. לא ידענו מה זה מה והמצב היה מפחיד. שאלנו את עצמנו מה נעשה אם יופיע טנק מול הבניין. הם סיפרו לנו כל דבר רע שקרה לצה"ל - כמו כשבטעות נהרגו שלושה חטופים. הם לא סיפרו שהם הצליחו לברוח אלא שהרגו שלושה.

הם דרשו מאיתנו לדבר בשקט כי הם פחדו מהמזל"טים. הם אמרו לנו משהו כמו: 'המזל"ט ישלח את האינפורמציה לנתניהו ונתניהו ישלח את המטוסים לפוצץ את הבניין - כי מה שהוא רוצה זה להרוג אתכם ולא לעשות שום הסכם'. אתה שומע את זה כל יום, כל הזמן, ולמרות שזה אינפורמציה ערבית זה מחלחל פנימה".

היו רגעים שכבר התייאשתם? מה החזיק אתכם?

"אנחנו ידענו שאנחנו נצא מזה. לא ידענו איך או מתי. כשהיינו נכנסים לדיכאון קצת, פרננדו היה אומר 'די עם המחשבות האלה. היום הזה נגמר - זה יום אחד פחות בשבי'. זה החזיק אותנו".

מה הרגע שבו אתם מבינים שמצאו אתכם ויש מבצע חילוץ?

"בשתיים בלילה, כשאתה באמצע השינה, אתה שומע פתאום פיצוץ אדיר. מה שעבר לי בראש הוא שנתניהו קיבל את האינפורמציה והורה לפוצץ את הבניין כמו שהם אמרו. היינו על הרצפה והתגלגלתי לכיוון הדלת. עד ששמעתי שמישהו קורא לי ואומר לי 'לואיס, לפה'. מישהו הוריד לי את הראש, תפס לי את הרגל ואמר לי: 'צה"ל, באנו לקחת אתכם הביתה'. הבנתי שאני בידיים הכי טובות בעולם. הם נתנו לנו את הביטחון והרגשתי את הלב של החיילים האלה שבאו לתת את החיים שלהם בשביל להציל אותנו. הם עטפו אותנו בצורה כזאת שלא יקרה לנו כלום".

כמה השבי השפיע עליך? כמה זה פצע לך את הנפש?

"קודם כל זה משנה אותנו לחלוטין. אנחנו אנשים אחרים לגמרי אחרי השבי. יש אנשים שיגיעו שבורים לחלוטין ויהיה להם מאוד קשה להשתלב שוב.

אני קיבלתי משימה להמשיך הלאה, לתמוך במשפחות, להילחם כדי להחזיר את כולם הביתה. זה מה שאני עושה היום. אני לא בקיבוץ. לא עושה פיצות. כל מה שעשיתי קודם, חוץ מלהיות אבא וסבא, אני אדם אחר עכשיו. יש מי שבאים עם כוחות ויש כאלה שחוזרים בלי והם שבורים לכל החיים".

חזרת לרקוד. מה עובר לך ברגעים שאתה רוקד?זה מציף אותך רגשית?

"בדיוק עשינו ריקוד שהוא קשור לחטופים. בסופו של הריקוד אני יוצא החוצה ומופיע עם חולצה של החטופים ואומר מספר משפטים גם על עצמי וגם על החזרת החטופים. ודאי שהריקוד קשור לכל המצב".