לאורך כל יום הסיור בצפון אתמול, קיבלתי למכשיר הפלאפון שלי עוד ועוד הודעות של נשות מילואימניקים, שלכולן מסר דומה: להצביע נגד חוק הגיוס! ולמה? כי זה מה שיוריד סוף-סוף את הנטל הבלתי-אפשרי מעל כתפי המילואימניקים.
כל אחת מהכותבות מספרת את סיפורה האישי, הראוי עד מאד להערכה, אפילו הערצה: תקופות המילואים הארוכות והחוזרות-ונשנות, ההתמודדות הקשה בתחום הזוגיות, גידול הילדים, ניהול הבית, הפרנסה, ובכלל עמידה באתגרי החיים, שלא לדבר על הדאגה המתמדת לאיש האהוב שבחזית.
נשים לביאות, שאין ספק שנצחון ישראל במערכה יושב על כתפיהן העמוסות-לעייפה. וכולן חוזרות על אותה דרישה, חלקן אפילו לא זכרו שעליהן לשנות מעט את הטקסט (האחיד, ששלחו כנראה לשרים וחברי כנסת רבים) כדי לפנות אלי בלשון נקבה (נו באמת, איך אפשר לבוא בטענה שולית כזו לנשים שלא ברור איך הן מצליחות לקום בבוקר. לתפקד ביום, ולישון בשקט בלילה).
אודה על האמת, קצת מוזר לקבל הודעות כאלה כשאני מכירה את החוויה כל כך מקרוב, על בשרי ממש. האינסטינקט הראשוני הוא לנסות לחבק-טלפונית כל אחד מהן, להשיב לה במילים חמות ותומכות. אבל, ככל שההודעות הלכו ותכפו, כך הלכה והתבהרה התמונה: מדובר בקמפיין. בדיקה לא-מסובכת הובילה (שוב) אל הגוף המתקרא "הרבעון הרביעי" (מומלץ לקרוא את תחקיר-העומק על הגוף הזה באתר "מידה", וגם את הניתוחים המאלפים שכתבו עליו הרב אורי שרקי והרב חגי לונדין).
אחרי שקמפיין "ממשלת האחדות" שלהם (שנועד להכניס לממשלה את גנץ ולפיד במקום מפלגות הימין המובהקות) נכשל (כלומר הממשלה התרחבה, ב"ה, אבל לא בכיוון שהם רצו), פתח הארגון הזה בקמפיין חדש שמטרתו האמתית זהה: פירוק ממשלת הימין. אלא שהפעם נעשה הקמפיין תוך שימוש ציני בנשים הכי מסורות, הכי גדולות-מהחיים, והכי מושקעות במלחמה. אלה שהנצחון שייך באמת להן, וכמוהו כל הישג והישג בדרך אליו. בהן בחרו מנהלי הקמפיין להשתמש כדי להביא סוף-סוף לפירוק הממשלה, להליכה לבחירות, וממילא גם לכשלון באותה מלחמה עצמה.
בדיוק כשאנחנו נלחמים בעת ובעונה אחת בכל כך הרבה זירות, ומצליחים, בחסדי ה', בזכות הלוחמים שלנו, אבל גם בזכות החלטות נכונות ושקולות ומדויקות, בזכות יכולת-הובלה ויכולת-עמידה שאיננה מובנת-מאליה של הנהגת המדינה, אל מול קמפיינים רועשים מבפנים ולחצים לא-קלים מבחוץ, אכן מצליחים להכות באויבינו ולפגוע משמעותית בתכניות-ההשמדה שהם הכינו לנו לאורך שנים, בדיוק עכשיו זה הזמן לפרק את ההנהגה הזו? ליטול מידיה את ההגה? הרי ברור שרגע לאחר היציאה לבחירות, תצא הוראה מהיועמ"שית (אולי כבר מוכנה במגירתה), שאל-לה, לממשלת-המעבר, לקבל שום החלטה בנוגע למלחמה. את כל ההחלטות, למשך חצי שנה, יוכל לקבל רק "הדרג המקצועי".
אני מניחה שזה בדיוק המצב אליו אף אחת מהנשים היקרות הללו אינה רוצה להגיע, אבל מבלי משים, לשם בדיוק הן מובילות, ואולי מובלות. כמה עצוב, כמה ציני, כמה מכוער. וכמה דורש מענה, הסברה, וסידור נכון של הנתונים, ולו לפחות למענן, כדי שהן לא תיפולנה, או תפלנה את עצמן, בפח.
אז נשים אהובות, בואו נתייחס לנתונים, ונתחיל מחוק הגיוס עצמו, זה שנקראתי "להצביע נגדו". ובכן, כל הרעשים התקשורתיים סביב החוק הזה מיותרים לחלוטין - החוק בנוסח מוסכם הוא בהישג-יד ממש. הוא מגובש בחודשים האחרונים בועדת החוץ והבטחון של הכנסת, ויש בו הלימה מלאה בין המספרים עליהם הצהיר צה"ל שהוא צריך וגם מסוגל לגייס באופן מיידי, ובין המספרים בעדם מוכנים להצביע חברי הכנסת החרדים. סיכוי טוב מאד שהחוק יעבור בכנסת ברוב יפה, ולאחר שהסיעות החרדיות יצביעו בעדו, הוא גם יזרים לשורות צה"ל צעירים חרדים שיגיעו מתוך רצון לתרום, ועם מוטיווציה להיות חלק מהמאמץ המלחמתי. והרי לזה בדיוק אנחנו זקוקים. מה ההגיון להצביע נגד חוק כזה, ולמנוע מצה"ל את אותם אלפי חיילים?
עיניכן הרואות: החרם שהטיל, למרבה הצער, שר הבטחון על תהליך החקיקה של החוק, והנסיונות שלו לקדם גיוס-בכפיה, ללא חוק וללא הסכמות - הניבו עד עכשיו רק הפגנות, מעצרים, והקצנה שלא מועילה למאמץ המלחמתי הקריטי שלנו בכהוא-זה. האם אנחנו רוצות להתייצב בצד המתנצח? או בצד המנצח? האם באמת הציבור שהשקיע במלחמה את כל-כולו, מבקש עכשיו לוותר על חיילים נוספים, שהם ממש בהישג-יד? האם אנחנו בוחרות עכשיו, בימים הקריטיים האלה, לנהל התנצחות אידיאולוגית בין השקפת העולם שלנו, שאנו כל-כך מאמינות ודבקות בה, ובין זו של החרדים? זה מה שחשוב לנו עכשיו? או שהנצחון על אויבינו הוא שעומד בראש מעיינינו?
מי כמונו יודעות: יצאנו למלחמה הזו ממצב-מינוס: עם מחסור קריטי בחיילים, בציוד, בתחמושת, בכלי מלחמה, בתכניות מלחמה, במודיעין, בכל מה שניתן להעלות על הדעת (הכל תוצאה של מדיניות "צבא קטן וחכם ולא-מתמרן"). וניצחנו, והתקדמנו, בעיקר בזכות הרוח.
הרוח הגדולה של החיילים שלכן, וגם זו שלכן, היא שניצחה ומנצחת, ולה אנו זקוקים בשדה הקרב, בעורף שמאחוריו. אכן אנו זקוקים להרבה יותר חיילים, אבל כאלה שיגיעו עם רוח ומוטיווציה להילחם, לתרום, להיות חלק. הרוח הזו צריכה לפעם גם בהם, וגם בעורף האזרחי שמאחוריהם. תוספת כח אדם כזו לא משיגים בכפיה, אלא בהסכמה.
וגם: מי כמונו, המחוברות לכל הציבורים כולם, יודעות: לא רק החרדים חסרים בשורות צה"ל, גם רבים אחרים חסרים שם. אנחנו מכירות אותם מקרוב: "אשתי עובדת באחת התעשיות הגדולות בארץ עם עשרות אלפי עובדים." – כתב לי אדם שהזדהה כ"מצביע שלנו" – "בקומה שלה, רק החתנים שלה ועוד עובד נוסף, משרתים כעת בשורות צה"ל. לשאר העובדים אין אף בן, חתן, אח, או בן משפחה בלחימה ". המציאות הזו מוכרת לכולנו, והיא מטרידה לא-פחות. אז מה? נשבור את הכלים בגללה? או נעבוד לשנות אותה? בימים אלה נעשית באכ"א, סוף-סוף, ולאחר דרישות חוזרות ונשנות, עבודה שמטרתה לשנות גם את המחדל הזה, והיא מתחילה לשאת פרי. מתוך מאות אלפי חיילים-לשעבר שהושמטו במחדל ממערך המילואים, כבר הוחזרו כאלפיים. אלה המספרים, תקראו אותם שוב. הם בודאי רחוקים מלייצר שוויון, ועדין הם הרבה יותר טובים מכלום, וגם במאמץ הלאומי החשוב הזה חייבים להמשיך.
אין, באמת שאין, שום קשר בין הקמפיין שהתבקשתן להיות חלק ממנו, ובין הצורך האמתי והקריטי עליו אתן, בצדק, מצביעות. זה הרבה יותר גרוע מלחפש את המטבע מתחת לפנס. זה לרמוס את המטבע ולגרוס אותו במקום להרים אותו ולהשתמש בו. קמפיין "השוויון בנטל" (כן, זה אותו אחד, רק בשינוי השם) מעולם לא גייס אפילו חרדי אחד לצה"ל, אבל כן הצליח לזרוע הרבה ריב ומדנים, שנאה ואיבה, בין ציבורים שונים. לא לכך אנו זקוקים בימים אלה.
נשים יקרות ואהובות, נשות המילואימניקים שלנו, נשות הקבע וגם נשות הסדירניקים (יש גם), אני אוהבת אתכן ומוקירה אתכן מאד. אתן, כל אחת מכן, הצילא-דמהימנותא של עמנו בימים מאתגרים אלה. הרוח הגדולה שלכן היא זו שתחתיה ובצלה אנו חיים, וגם מנצחים. עם ישראל ומדינת ישראל חבים לכן חוב עצום, ועלינו החובה למצוא דרכים נוספות גם להקל עליכן, וגם להודות לכן. מאחלת לכולכן הרבה כוחות והרבה שמחות, ורק בשורות טובות. חג שמח!