כשאסע היום לבקר את נכדַי, הילדים של יהונתן הי"ד, אצחק איתם, אשמח איתם, ארקוד איתם במעגלים, ולא יהיה גרם אחד של עצב ושכול בפגישה, כי הם כל כך יפים, מתוקים וחיים, אז איך אפשר שלא לשמוח?
כשבערב, אשב בסוכה יפיפייה, אשמח עד בלי די, אסעד את ליבי, ואשיר. כי סוכה היא תזכורת ליציאתנו ממצרים יציאה שהביאה לעולם את המושג חרות, ולימדה ששנאה ושעבוד לעולם, לעולם לא ינצחו.
ולשבת בסוכת קרשים ועלים. זו עוצמת אמונה תקווה וידיעה, שלא לעד נצטרך קירות בטון וכיפת ברזל. אז איך אפשר שלא לשמוח? ובחג שמחת תורה ארקוד שבע הקפות מלאות ושמחות, ואחבק את התורה המופלאה הזאת, שהיא המצפון המוסרי של העולם, והיא הנותנת לנו כוח כעם, לעבור את כל הגלים והמשברים, והיא המקור לחוכמתנו מול עמים נבערים, והיא היא מקור ההשראה לאנשים מופלאים: שערבים זה לזה.
ומתנדבים זה לזה. ונלחמים זה לצד זה. אז איך אפשר שלא לשמוח? אז, כשאפגש היום ובעתיד עם הילדים של יהונתן לא אתעקש להזכיר בכאב את אביהם המת, ובכל שנה יהיה להם יום עצוב אחד ביג' טבת, ושאר הימים יהיו מלאי צחוק ושמחה, ובימי ההולדת לא אשים נר שחור בעוגה. ובבר המצוה לא אשאיר כסא ריק של שממה. ובחתונות לא ארקוד רק ריקוד אחד שקט ומיותם. ואין לי שום ספק שכך רצה יהונתן.
כי הכאב קיים ונוכח ואין לו שום צורך בהזמנה. וכדי לקום ולהמשיך חייבים ימי שמחה שלמה. ויש כל כך על מה, שלא צריך לחפש, וכל כך חשוב לנחם ולא להתייאש. אז שמחו יהודים, ריקדו שבע הקפות מלאות ורועשות וחלקו ממתקים לילדים, ואל תשכחו את היתומים והבודדים.
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים... וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה... וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. .... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יג-טו). אך שמח=רק שמח בלי שום נדנוד עצב. חגי לובר בשם יהונתן שמחייך אלי עכשיו ואומר לי בחיוכו הכובש, 'צודק אבוש, צודק'.