השמאל לא מזהה את היריב האמיתי

השמאל נלחם את המלחמה הלא נכונה. כולנו יודעים מזה עשרות שנים, מצליח הימין לגבור על השמאל בבחירות ובהרכבת ממשלות.

במקום שהשמאל יתבונן היטב על חולשתו בזירה האלקטורלית, ויחשב מסלול חדש כדי להיחלץ ממצבו העגום, הוא מיטלטל בין ייאוש ואשליה. אנחנו גם יודעים, שההצלחה של הליכוד ושותפיו בימין איננה תוצאה במיוחד מכוחו של בנימין נתניהו בקלפי, אלא הודות לחיבור בין הימין והחרדים תחת כיפת קואליציות יציבות ומתמשכות.

בגין ושמיר בהנהגת הליכוד הובילו עם למעלה מ-40 מנדטים; נתניהו, חרף היותו מנהיג בעל ממדים היסטוריים, בקושי קוצר תוצאה בסביבות ה-30. החרדים הם אלה שמעניקים את השלטון לביבי, ועל כך הוא משלם ביוקר. מצע משותף לימין ושמאל עקב תסמיני קבעון מטעה, השמאל מתקשה לזהות את הדמיון בגרעין עמדותיו עם עמדות הימין. מרחב השוני הצטמצם, ועם שחרור מסיסמאות נובלות, יהיה סיכוי להליכה ביחד, או לפחות שיתוף פעולה, של הימין עם השמאל.

בנושא המדיני: אין לשמאל ארגז כלים פוליטי נגד שליטה ישראלית או התיישבות יהודית ביהודה ושומרון. אין היתכנות למדינה פלסטינית, ואף פעם לא הייתה ולא תהיה בעתיד.

בנושא הכלכלי: אין לשמאל כל התחייבות למודל של מעורבות יתר של המדינה במשק, הואיל והקלף הסוציאליסטי הובס על ידי כלכלה חופשית. בנושא האזרחי: קהלי ימין ושמאל, חילוני ודתי-לאומי, מחייבים גיוס לצה"ל וצמצום בפטור הגורף לתלמידי ישיבה מכל סוג שהוא.

בנושא הצבאי: קיים קונצנזוס רחב למען צבא גדול וחזק, תקיף ויצירתי, מול שלל אתגרי הביטחון שעומדים על הפרק.

בנושא החברתי: הציבור הישראלי על פלגיו ומגזריו דוגל בערכים ליברליים, בדמות חופש וגיוון כסימן מובהק ברשות הרבים. אם מצליחים להתעלם מרעשי רקע, ניוודע למצע רחב היקף משותף לחזון לאומי שעליו אפשר להרכיב ממשלה ציונית, כפי שקמה ב-2013, שמרכיביה יישפטו לפי פועלם ויושרם. די לשיח גדוש השמצות וביטוי שנאה.

עוצמה חרדית ובדלנות לצד ההתקוטטות הבלתי פוסקת בין ימין ושמאל, הציבור החרדי רושם הישגים שהולכים ומשתרשים עם הזמן. ערי ישראל לא מעטות נכבשו ע"י החרדים או שהן בדרך לכיבוש דמוגרפית ופוליטית: ביניהן בית שמש, צפת, ערד, טבריה, שלא לציין את ירושלים; קריית מלאכי ואשדוד הן בין שאר ערי המדינה עם נוכחות חרדית ניכרת וגדלה. המאפיינים של ההתנהלות החרדית סותרים בעליל את אורח החיים והשקפת העולם לא רק של אנשי שמאל אלא את רוב מצביעי ליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית.

דתיים נהגו בעבר להשלים בהכנעה עם ההשתמטות מגיוס, אך לאחרונה גילו עמדה ביקורתית. מרבית הציבור הדתי אינו שותף עם החרדים בהדרת נשים והפרדה גורפת בין המינים באירועים ציבורים ובתחבורה ציבורית. לא נוח בעיני הרבה מאזרחי ישראל דרישות קשוחות של המפלגות החרדיות בנוגע לתקציבי חינוך, ושאר מנעמי הוותרנות, לציבור שרובו מנותק קשר רגשי או השתייכות פעילה למדינה, הצלחותיה וצרותיה.

ציבור בדלני זה מחזיק בידיו בכל זאת את המפתח להמלכת ראש הממשלה.

שינוי ותפנית בידי השמאל, והימין

לצערי, השמאל לא מזהה את הבעיה העיקרית בישראל בהתעצמות עם השלכות מרחיקות-לכת של הציבור החרדי.

לדוגמה, הכפלת האוכלוסייה לכדי 20 אחוז של תושבי ישראל, והעובדה ש-26 אחוז לומדים בזרם החינוך החרדי מסך הכול החינוך העברי. ריבוי טבעי פי שתיים של הציבור החרדי לעומת הציבור הכללי נותן את אותותיו. הציבור הכללי בחלקו חש שהחרדים למעשה דוחקים את שאר המגזרים הצדה או החוצה, משכונות ומאירועים ציבוריים. הדבר מורגש מאוד בשינוי צביון באזורי מגורים שנצבעים בשחור.

אכן ירגישו ישראלים רבים כזרים בארצם, ככל שתהליכי התחרדות מתרחבים ומתפשטים ברחבי המדינה. המפה הסוציולוגית המסתמנת מצביעה על תמונת העתיד של החברה בישראל. המצב והמגמה מפעילים פעמוני אתראה וקוראים לתגובה הולמת. השמאל ייטוש את דרך העימות וההחרמה מול הימין; והימין ייטוש את דרך ההשתעבדות לחרדים, שעקשנותם שלא להתגייס בעת מלחמה מבזה את התורה ומתעלמת מצו מוסרי יסודי. ראו את ההתכתשות סביב חוק הגיוס כמבחן מרכזי לגבש מדיניות שתתאים לימין ושמאל ביחד. אז מי באמת גנבו לנו את המדינה? לא הימין מהשמאל ולא השמאל מהימין, אלא החרדים מכלל הציבור. ממשלה ציונית על מלא היא צו השעה.

הכותב הוא בעל טורים שעוסקים בישראל והמזרח-התיכון